בריכת ההשקייה (והשחייה) הישנה של גזית

 אנו כולנו כולנו לבריכה
גופנו עירום ונפשנו שמחה... (מתוך 'שיר הבריכה' באתר זמרשת)

זריחה בבריכת ההשקייה במצבה כיום

זאב וילנאי, חוקר ארץ ישראל, טען שההנאה והבילוי ברחצה במים, תחילה בים ובנחלים ובהמשך בבריכות מלאכותיות, החלו עוד בתקופות הקדומות. בעבר מילאו בתי המרחץ הפרטיים והציבוריים שנבנו בעיר תפקיד מרכזי בחיי התושבים היהודיים והנוכרים כאחד וכך גם אתרי המרחצאות במעיינות החמים ברחבי הארץ. תרבות הבילוי והרחצה היוותה את אחד מעמודי התווך של התרבות הרומית והיא הייתה חלק מתרבות הפנאי והעינוג של אזרחי רומא והאימפריה. בתקופה זו היו נפוצים בתי מרחצאות פרטיים וציבוריים בכל רחבי האימפריה. בתי המרחץ הציבוריים נבנו על ידי השלטון או עשירי העיר ונדבנים והיו פתוחים עבור כלל האזרחים. הם שימשו עבור רחצה וניקיון הגוף והשהייה בהם נחשבה כזמן איכות, בילוי ונופש. בתקופה הביזאנטית היו נפוצים בתי המרחץ בתוך מכלולי הבנייה של המנזרים באזור ובתקופה המוסלמית הלך והתבסס החמאם כמקום הרחצה הנפוץ בארץ. 

בנות בביקיני במשחקים ורחצה- חלק מפסיפס בווילה רומית שנחפרה בסיציליה. מתוך וויקיפדיה

בריכות שחייה נבנו לצרכי ספורט ואימונים צבאיים כמו גם לשם פנאי, נופש ורחצה. אנשים אמידים ובני המעמד הגבוה הקימו לעצמם בריכות שחייה בבתיהם. דוגמה יפה לכך היא בריכת השחייה שהקים לעצמו הורדוס בהרודיון. בריכת ענק זו הייתה באורך של 70 מטר וברוחב 45 מטר עם עומק של 3 מטרים והייתה חלק ממכלול גני הארמון המרשימים. 

שרידי הבריכה הענקית בהרודיון. מתוך אתר משלחת החפירות להרודיון 

בריכות ומאגרי מים להשקיית גידולים חקלאיים שימשו מאז ומתמיד כמקום בילוי ורחצה למבוגרים וילדים כאחד, וכך גם הים וחופו בהם התפתחה תרבות ייחודית של בילוי ונופש, מפלט (כמעט יחידי!) מלהט הקיץ ושבירת שיגרת חיי היום יום. עם התחדשות ההתיישבות החקלאית בארץ ישראל התפתחה תרבות הרחצה והבילוי במקווי מים טבעיים וגם בבריכות השקייה אותן היה אפשר למצוא בכל יישוב- בפאתי הערים, במושבות במושבים ובקיבוצים (כאן לדוגמה בקיבוץ שריד). חווית הרחצה והפנאי בבריכות אלו השאירה חותמה במורשת הציונית והיא מונצחת בספרים, בסיפורים, בשירה ובתצלומים. מומלץ לקרוא על כך כאן בבלוג המעניין 'עונג שבת'. בכתיבתי כאן אתמקד בבריכת השחייה הישנה של קיבוץ גזית בו אני גר.

קיבוץ גזית שוכן בחלקו המזרחי של הגליל התחתון, באזור עם יחסית מיעוט משקעים לעומת שאר חלקי הגליל התחתון והעליון. בין שנת 1943 לשנת 1947 גרו בכפר טירה הסמוך מתיישבי ארגון בורכוב ביחד עם שכניהם הערבים (בהמשך הקימו את מושב רמת צבי). בתחילה סיפק נחל תבור המתחתר מתחת לרמה בה שכן הכפר את מי השתייה והשימושים הנוספים, אולם היה צורך בהובלתו במכלי מים בידי אנשים, בעלי חיים ולבסוף משאית . אנשי עין דור ששהו במקום בשנת 1947 הניחו צינור מים ממעין בנחל אל עבר הכפר, אולם המים סופקו במשורה ורק לכמה שעות ביום. 

'מאגרי המשקפיים'- מאגרים שמשמשים כיום לתפיסת מי שיטפונות בחורף בנחל תבור 

קיבוץ גזית שהוקם בשנת 1950 במקומו הנוכחי סבל בשנים הראשונות מחסור חמור במים והסתמך בשנותיו הראשונות על חקלאות פלחה חרבה שהתבססה על משקעים טבעיים בלבד ושקד על פיתוח משק בעלי חיים מגוון. המחסור החמור במים היווה גם הסיבה הראשונה במעלה להקמתו של מפעל החרסינה נעמן גזית לייצור כלי חרסינה שהיה מהמפעלים התעשייתיים הראשונים בקיבוצים וסיפק מקור פרנסה בראשית שנות החמישים. 

בניית בית המשאבות בנחל. באדיבות ארכיון קיבוץ גזית

עם הקמת המדינה נעשו ניסיונות בכל רחבי הארץ בחיפושי מים וקידוחים שיספקו מים ליישובים ולחקלאות ושאר השימושים. לאורך נחל תבור נעשו מספר קידוחים שסיפקו מים לכפר קיש ולעין דור הסמוכות לגזית ואז הוחל בקידוח ניסיון בסמוך לתל רכש באפיק הנחל. נקודת הקידוח נעשתה בהמלצתו של ליאו פיקארד, גיאולוג ומומחה במי תהום שפעל רבות בנושא לפני ולאחר הקמת מדינת ישראל. הובאה מכונת קידוח בשנת 1952 למקום ולאחר כמה קידוחי נפל נמצאו מים בכמות ובאיכות ראויה. 

כתבה בעיתונות התקופה על ניסיון הקידוח. באדיבות ארכיון קיבוץ גזית

מפה של האזור מסוף שנות ה-50. נקודת הקידוח מסומנת באותיות P.E

בנקודת הקידוח בנחל תבור, בגובה פני הים, הוקם מכון השאיבה שקיים עוד היום וממנו הונח צינור שהעלה את המים לבריכת בטון בנקודה הגבוהה ביותר במשק- מעל לשער הכניסה לגזית בגובה של 150 מטר מעל פני הים. מבריכה זו הוזרמו המים בגרביטציה לצרכי שתייה ושימושים מצומצמים נוספים בתוך המשק. עודפי המים המשיכו הלאה אל הגבעה המתנשאת מעל הקיבוץ בגובה של כ-200 מטר מעל פני הים. על גבעה זו הוקמה בריכת אגירה ממנה היו מחלקים המים בגרביטציה לשדות השלחין וגידולי הצומח השונים. פעולת הקידוח, בניית המכון, הנחת קו המים ובניית בריכת המים ובריכת ההשקאה נעשו בעזרת מימון כספי של הסוכנות היהודית. 

בריכת ההשקייה מסומנת בצד שמאל של המפה (POOL)

בניית הבריכה כשברקע נראית בריכת המים בשער ומבנים בקיבוץ. באדיבות ארכיון קיבוץ גזית

במחשבה מרחיקת לכת תוכננה והוקמה הבריכה שתשמש גם כבריכת השחייה של הקיבוץ, עם רצפה וקירות מבוטנים ועם מעקות ודרגיות לירידה בטוחה אל המים (אדני הקפיצה שקיימים גם היום הם מתקופה מאוחרת יותר(. היה צורך לסיים לבנות את הבריכה ביום אחד על מנת שהרצפה והקירות המבוטנים לא ייסדקו. חיים שורר מספר שהעבודה נכנסה לשעות הלילה, אז הובאו כל הטרקטורים של הקיבוץ והועמדו מסביב והאירו בפנסיהם על מנת שיוכלו להמשיך בעבודה. 

פתיחת המים לבריכה ביום חנוכתה. באדיבות ארכיון גזית

מכיוון שהבריכה נמצאה מחוץ לגזית, על הגבעה שמתנשאת מעליה, מרחק של כ-500 מטר בקו אווירי הייתה ההליכה לשם ארוכה ומייגעת. מהסיפורים ששמעתי לפעמים נחלו הרוחצים אכזבה כאשר היו מגיעים לבריכה והיא הייתה מרוקנת ממים לאחר השקיית השדות או שהיא הייתה מלאה בירוקת וצפרדעים... על בריכת מי השתייה שסמוך לשער היה מצוף ולפי גובהו היו ילדי הקיבוץ מנסים להבין אם בבריכת השחייה יש מים ואם כדאי להם להשקיע ולהעפיל אל הגבעה לשחק ולרחוץ במים. 

ילדי קבוצת ניצן קופצים לבריכה, 1958. מתוך ארכיון קיבוץ גזית במרשתת

מעקות לירידה למים שנותרו בבריכה הישנה

כאמור, בקיבוצים השונים שימשו בתחילה בריכות ההשקייה גם לרחצה. בריכות השחייה התיקניות והמסודרות בקיבוצים אשר בגין בחר לתקוף עם "הקיבוצניקים המיליונרים ובריכות השחייה שלהם" התפתחו בסוף שנות החמישים ובשנות השישים כאשר הגיעו כספי השילומים והפיצויים לקורבנות השואה. חברי הקיבוצים שהיו זכאים לכך נתנו כספים אלו לקופה המשותפת בקיבוץ שהשתמש בהם עבור צרכים ציבוריים משותפים דוגמת הקמת בריכות שחייה ומבני ציבור אחרים. 

הבריכה החדשה וברקע הר תבור. מתוך ארכיון קיבוץ גזית במרשתת

במחצית שנות השישים, בעזרת כספי השילומים שהעבירו החברים מקבלי הרנטות מגרמניה לקיבוץ, הוקמה בתחומי גזית בריכת שחייה חדשה ומודרנית והבריכה הישנה חדלה לתפקד כבריכת שחייה. אך היא משמשת עד ימינו כבריכת אגירת המים מהקידוח בנחל שפעיל עד היום וממנה מוזרמים המים לשדות השונים. 

הנוף היפה בזריחה כפי שנראה כיום מהבריכה הישנה

  תודה רבה לחברי גזית- חיים שורר, נתן סלע, דבי עצמון ויגאל ירקוני על המידע הרב שחלקו עמי

בית המשאבות בנחל כיום

נתן סלע, איש המים של גזית, בשיטפון בנחל תבור (סביבות שנות ה-70). באדיבות ארכיון קיבוץ גזית