בריכת ההשקייה (והשחייה) הישנה של גזית

 אנו כולנו כולנו לבריכה
גופנו עירום ונפשנו שמחה... (מתוך 'שיר הבריכה' באתר זמרשת)

זריחה בבריכת ההשקייה במצבה כיום

זאב וילנאי, חוקר ארץ ישראל, טען שההנאה והבילוי ברחצה במים, תחילה בים ובנחלים ובהמשך בבריכות מלאכותיות, החלו עוד בתקופות הקדומות. בעבר מילאו בתי המרחץ הפרטיים והציבוריים שנבנו בעיר תפקיד מרכזי בחיי התושבים היהודיים והנוכרים כאחד וכך גם אתרי המרחצאות במעיינות החמים ברחבי הארץ. תרבות הבילוי והרחצה היוותה את אחד מעמודי התווך של התרבות הרומית והיא הייתה חלק מתרבות הפנאי והעינוג של אזרחי רומא והאימפריה. בתקופה זו היו נפוצים בתי מרחצאות פרטיים וציבוריים בכל רחבי האימפריה. בתי המרחץ הציבוריים נבנו על ידי השלטון או עשירי העיר ונדבנים והיו פתוחים עבור כלל האזרחים. הם שימשו עבור רחצה וניקיון הגוף והשהייה בהם נחשבה כזמן איכות, בילוי ונופש. בתקופה הביזאנטית היו נפוצים בתי המרחץ בתוך מכלולי הבנייה של המנזרים באזור ובתקופה המוסלמית הלך והתבסס החמאם כמקום הרחצה הנפוץ בארץ. 

בנות בביקיני במשחקים ורחצה- חלק מפסיפס בווילה רומית שנחפרה בסיציליה. מתוך וויקיפדיה

בריכות שחייה נבנו לצרכי ספורט ואימונים צבאיים כמו גם לשם פנאי, נופש ורחצה. אנשים אמידים ובני המעמד הגבוה הקימו לעצמם בריכות שחייה בבתיהם. דוגמה יפה לכך היא בריכת השחייה שהקים לעצמו הורדוס בהרודיון. בריכת ענק זו הייתה באורך של 70 מטר וברוחב 45 מטר עם עומק של 3 מטרים והייתה חלק ממכלול גני הארמון המרשימים. 

שרידי הבריכה הענקית בהרודיון. מתוך אתר משלחת החפירות להרודיון 

בריכות ומאגרי מים להשקיית גידולים חקלאיים שימשו מאז ומתמיד כמקום בילוי ורחצה למבוגרים וילדים כאחד, וכך גם הים וחופו בהם התפתחה תרבות ייחודית של בילוי ונופש, מפלט (כמעט יחידי!) מלהט הקיץ ושבירת שיגרת חיי היום יום. עם התחדשות ההתיישבות החקלאית בארץ ישראל התפתחה תרבות הרחצה והבילוי במקווי מים טבעיים וגם בבריכות השקייה אותן היה אפשר למצוא בכל יישוב- בפאתי הערים, במושבות במושבים ובקיבוצים (כאן לדוגמה בקיבוץ שריד). חווית הרחצה והפנאי בבריכות אלו השאירה חותמה במורשת הציונית והיא מונצחת בספרים, בסיפורים, בשירה ובתצלומים. מומלץ לקרוא על כך כאן בבלוג המעניין 'עונג שבת'. בכתיבתי כאן אתמקד בבריכת השחייה הישנה של קיבוץ גזית בו אני גר.

קיבוץ גזית שוכן בחלקו המזרחי של הגליל התחתון, באזור עם יחסית מיעוט משקעים לעומת שאר חלקי הגליל התחתון והעליון. בין שנת 1943 לשנת 1947 גרו בכפר טירה הסמוך מתיישבי ארגון בורכוב ביחד עם שכניהם הערבים (בהמשך הקימו את מושב רמת צבי). בתחילה סיפק נחל תבור המתחתר מתחת לרמה בה שכן הכפר את מי השתייה והשימושים הנוספים, אולם היה צורך בהובלתו במכלי מים בידי אנשים, בעלי חיים ולבסוף משאית . אנשי עין דור ששהו במקום בשנת 1947 הניחו צינור מים ממעין בנחל אל עבר הכפר, אולם המים סופקו במשורה ורק לכמה שעות ביום. 

'מאגרי המשקפיים'- מאגרים שמשמשים כיום לתפיסת מי שיטפונות בחורף בנחל תבור 

קיבוץ גזית שהוקם בשנת 1950 במקומו הנוכחי סבל בשנים הראשונות מחסור חמור במים והסתמך בשנותיו הראשונות על חקלאות פלחה חרבה שהתבססה על משקעים טבעיים בלבד ושקד על פיתוח משק בעלי חיים מגוון. המחסור החמור במים היווה גם הסיבה הראשונה במעלה להקמתו של מפעל החרסינה נעמן גזית לייצור כלי חרסינה שהיה מהמפעלים התעשייתיים הראשונים בקיבוצים וסיפק מקור פרנסה בראשית שנות החמישים. 

בניית בית המשאבות בנחל. באדיבות ארכיון קיבוץ גזית

עם הקמת המדינה נעשו ניסיונות בכל רחבי הארץ בחיפושי מים וקידוחים שיספקו מים ליישובים ולחקלאות ושאר השימושים. לאורך נחל תבור נעשו מספר קידוחים שסיפקו מים לכפר קיש ולעין דור הסמוכות לגזית ואז הוחל בקידוח ניסיון בסמוך לתל רכש באפיק הנחל. נקודת הקידוח נעשתה בהמלצתו של ליאו פיקארד, גיאולוג ומומחה במי תהום שפעל רבות בנושא לפני ולאחר הקמת מדינת ישראל. הובאה מכונת קידוח בשנת 1952 למקום ולאחר כמה קידוחי נפל נמצאו מים בכמות ובאיכות ראויה. 

כתבה בעיתונות התקופה על ניסיון הקידוח. באדיבות ארכיון קיבוץ גזית

מפה של האזור מסוף שנות ה-50. נקודת הקידוח מסומנת באותיות P.E

בנקודת הקידוח בנחל תבור, בגובה פני הים, הוקם מכון השאיבה שקיים עוד היום וממנו הונח צינור שהעלה את המים לבריכת בטון בנקודה הגבוהה ביותר במשק- מעל לשער הכניסה לגזית בגובה של 150 מטר מעל פני הים. מבריכה זו הוזרמו המים בגרביטציה לצרכי שתייה ושימושים מצומצמים נוספים בתוך המשק. עודפי המים המשיכו הלאה אל הגבעה המתנשאת מעל הקיבוץ בגובה של כ-200 מטר מעל פני הים. על גבעה זו הוקמה בריכת אגירה ממנה היו מחלקים המים בגרביטציה לשדות השלחין וגידולי הצומח השונים. פעולת הקידוח, בניית המכון, הנחת קו המים ובניית בריכת המים ובריכת ההשקאה נעשו בעזרת מימון כספי של הסוכנות היהודית. 

בריכת ההשקייה מסומנת בצד שמאל של המפה (POOL)

בניית הבריכה כשברקע נראית בריכת המים בשער ומבנים בקיבוץ. באדיבות ארכיון קיבוץ גזית

במחשבה מרחיקת לכת תוכננה והוקמה הבריכה שתשמש גם כבריכת השחייה של הקיבוץ, עם רצפה וקירות מבוטנים ועם מעקות ודרגיות לירידה בטוחה אל המים (אדני הקפיצה שקיימים גם היום הם מתקופה מאוחרת יותר(. היה צורך לסיים לבנות את הבריכה ביום אחד על מנת שהרצפה והקירות המבוטנים לא ייסדקו. חיים שורר מספר שהעבודה נכנסה לשעות הלילה, אז הובאו כל הטרקטורים של הקיבוץ והועמדו מסביב והאירו בפנסיהם על מנת שיוכלו להמשיך בעבודה. 

פתיחת המים לבריכה ביום חנוכתה. באדיבות ארכיון גזית

מכיוון שהבריכה נמצאה מחוץ לגזית, על הגבעה שמתנשאת מעליה, מרחק של כ-500 מטר בקו אווירי הייתה ההליכה לשם ארוכה ומייגעת. מהסיפורים ששמעתי לפעמים נחלו הרוחצים אכזבה כאשר היו מגיעים לבריכה והיא הייתה מרוקנת ממים לאחר השקיית השדות או שהיא הייתה מלאה בירוקת וצפרדעים... על בריכת מי השתייה שסמוך לשער היה מצוף ולפי גובהו היו ילדי הקיבוץ מנסים להבין אם בבריכת השחייה יש מים ואם כדאי להם להשקיע ולהעפיל אל הגבעה לשחק ולרחוץ במים. 

ילדי קבוצת ניצן קופצים לבריכה, 1958. מתוך ארכיון קיבוץ גזית במרשתת

מעקות לירידה למים שנותרו בבריכה הישנה

כאמור, בקיבוצים השונים שימשו בתחילה בריכות ההשקייה גם לרחצה. בריכות השחייה התיקניות והמסודרות בקיבוצים אשר בגין בחר לתקוף עם "הקיבוצניקים המיליונרים ובריכות השחייה שלהם" התפתחו בסוף שנות החמישים ובשנות השישים כאשר הגיעו כספי השילומים והפיצויים לקורבנות השואה. חברי הקיבוצים שהיו זכאים לכך נתנו כספים אלו לקופה המשותפת בקיבוץ שהשתמש בהם עבור צרכים ציבוריים משותפים דוגמת הקמת בריכות שחייה ומבני ציבור אחרים. 

הבריכה החדשה וברקע הר תבור. מתוך ארכיון קיבוץ גזית במרשתת

במחצית שנות השישים, בעזרת כספי השילומים שהעבירו החברים מקבלי הרנטות מגרמניה לקיבוץ, הוקמה בתחומי גזית בריכת שחייה חדשה ומודרנית והבריכה הישנה חדלה לתפקד כבריכת שחייה. אך היא משמשת עד ימינו כבריכת אגירת המים מהקידוח בנחל שפעיל עד היום וממנה מוזרמים המים לשדות השונים. 

הנוף היפה בזריחה כפי שנראה כיום מהבריכה הישנה

  תודה רבה לחברי גזית- חיים שורר, נתן סלע, דבי עצמון ויגאל ירקוני על המידע הרב שחלקו עמי

בית המשאבות בנחל כיום

נתן סלע, איש המים של גזית, בשיטפון בנחל תבור (סביבות שנות ה-70). באדיבות ארכיון קיבוץ גזית

מהרחוב השומם של מסחה ועד לקבוצת הכדורגל דינמו מסחה

יה חביבי- כך נראה הרחוב במסחה- יה חביבי 

כשדינמו מסחה עולה למגרש גם מנצ'סטר סיטי תאכל אצלה קש 

הרחוב הראשי של כפר תבור (צילום מאוספי ביתמונה, ארכיון כפר תבור)

מסחה שם נוסטלגי עם נופך מסתורי ורומנטיות ארץ ישראלית. מקימי הישוב שחוגג בקרוב 121 שנה להיווסדו דבקו בשנים הראשונות בשם של כפר האריסים ששכן שם- מסחה. 

אולם אוסישקין שביקר במקום שכנע אותם לקחת שם 'עברי'. הוא לקח את השם תבור מן ההר העגול והבולט שממערב והוסיף לו את הקידומת כפר. בני המושבה התנגדו לקידומת וחששו ששם זה ימנע פיתוח עתידי של המקום, אך אוסישקין שכנעם בספרו על העיר הגרמנית דיסלדורף שבתוך שמה קיימת המילה כפר (DORF). 

הר תבור בולט ונישא מעל היישוב

כפר תבור, מושבת העלייה הראשונה אשר כשאר אחיותיה נדחקה הצידה בזיכרון ההיסטורי הקולקטיבי הציוני. העליות הבאות, היישובים שהוקמו ואנשי השם שבאו ממנה, לקחו את הבכורה ואת "זכות המספר והזוכר". אך גם לכפר תבור ישנן כמה 'נקודות' ברזומה וזכויות ראשונים: 

 • המורה יוסף ויתקין, אשר לא אהב את עבודתו, זילזל במתיישבים וקילל כל רגע בהיותו שם, אך ייזכר לעד בכתבו מכפר תבור את ה"קול קורא: אל צעירי ישראל אשר לבם לעמם ולציון" המפורסם. 

• אסיפת היסוד והקמת ארגון השמירה היהודית העצמית 'השומר' בשנת 1909 בכפר תבור. 

• יגאל אלון (פייקוביץ) בן המושבה אשר עלה לגדולה בפלמ"ח ולאחר מכן בפוליטיקה הישראלית. 

• בילקוט הכזבים של דן בן אמוץ וחיים חפר מוזכרת מסחה/ כפר תבור לא מעט פעמים, לרוב בצורה שלילית. 

ככר השומר בכפר תבור

אותו חיים חפר כתב בשנות השישים של המאה הקודמת את השיר 'ערב במסחה'- כאן בביצוע התרנגולים.

מספרים שהוא בחר במסחה כי שם נולד יגאל אלון אותו העריץ. מילות השיר מתארות את הפשטות והאווירה הנינוחה של מושבת העלייה הראשונה אשר נדמה שנעלמה כבר מן הנוף בארץ. בשורות השיר מתוארות גם דמויות ומושגים ממושבות נוספות בגליל התחתון שלא קשורים בהכרח לכפר תבור עצמה. לפי סיפורי הוותיקים במקום כשהשיר יצא הם לא התלהבו ממנו וחשבו שחפר לועג להם. בבלוג המעולה עונג שבת מדובר בשיר ובהווי המושבה המיוחד. 

מוזיאון יק"א חצרות האיכרים בכפר תבור

גם חברי להקת תיסלם בחרו לחלוק כבוד למסחה בשירם 'דינמו מסחה'. השיר נכתב בזמן שהלהקה הייתה בסכסוך עם מנהלה ולא יכלה להופיע. חבריה כתבו שירים והוציאו אותם בהקלטות מחתרתיות לרדיו בביתו של יאיר ניצני. כשנכתב השיר בראשית שנות השמונים היה מועדון הכדורגל של מנצ'סטר סיטי בתקופה גרועה ומעניין מדוע בחרו חברי תיסלם דווקא במועדון האנגלי הזה וכמובן גם ביריבה דינמו מסחה (אשמח לשמוע הסברים על כך). כאן ביצוע מעולה של תיסלם בשיר הסיום של הופעתם בקיסריה.

מתי נוצר המוצא הנוכחי של הירדן מן הכנרת

 מוצא הירדן הקדום מהכנרת היה מצפון לתל בית-ירח באזור 'גן רחל'. מוצא הירדן מהימה בתוואי  הנוכחי הוא כנראה בן אלף שנים פחות או יותר. שמו הערבי של המקום (מוזכר אצל שומכר וכן בסקר הPEF) היה באב-א-תום (Bab et-tumm) שמשמעו פתח הפה/הנהר. את היווצרותו יש לזקוף לזכות גורמים פיזיים ואנושיים כאחד עליהם ארחיב כאן.

מוצא הירדן מימת הכנרת בשנת 1902. ניתן לראות סירות ששימשו להעברת אנשים וסחורות. מתוך הירדן בין שני ימים.

הפירוש לשם מערבית. מתוך האינדקס של סקר הPEF.

משך אלפי השנים האחרונות מתקיים בנהר הירדן בין ים המלח וים כנרת תהליך סחיפה לאחור בו מפלס הנהר נוגס ומתחתר בשכבות השונות. גורמים מגבילים ומאיטים של ההתחתרות היו תקופות גשומות ושטפוניות בהן משקעי סחף מהירמוך חסמו את תוואי הירדן והביאו להורדת קצב ההתחתרות (MARCO, 2004). ההתחתרות במשקעים הרכים של תצורת הלשון הביאו את הירדן למפלסים נמוכים יותר ויותר עד שהתאפשרה פריצת הירדן במוצאו הנוכחי שם מפלס קרקעית הנהר נמוכה בשלושה מטרים לעומת המוצא הקדום מצפון לתל בית-ירח (ניב, 1978). בעבר הייתה הימה 'קצרה' יותר ב1.5-2 ק"מ. הכנרת הלכה והתארכה בגלל גלי הים שהיכו בגדה הדרומית התלולה והרכה ועדויות ארכיאולוגיות לכך נמצאו בתל בית-ירח שם התמוטטו ונעלמו הרחובות שפנו לצד הים. הרס נרחב הרבה יותר ארע עקב התערבות אנושית של מפעל נהריים והקמת סכר דגניה בשביל לאגור יותר מים בימה, דבר שהביא לעלייה גבוהה יותר של מפלס הימה. במקביל לכך, עם התפתחות החקלאות האינטנסיבית בבקעת כנרות התרבו כמויות המים שחלחלו והתנקזו אל המצוק הדרומי והשילוב של שני גורמים אלו הביא להרס נרחב ומהיר של חופה הדרומי של הכנרת. ממשלת המנדט בנתה קיר בטון להגנת החוף אך הוא נהרס עם השנים ומנהלת הכנרת הקימה בשנות השבעים סוללות אבן אימתניות וגבוהות שמחזיקות עד לימינו (נון, 1977).

השינויים בקו החוף. מספרו של מנדל נון: הכנרת, 1977.

צמח (סמח') בשנת 1918. בתמונה בית המשאבות ששאב מים מהכנרת אל העיירה. ניתן לראות את המפלס הנמוך ואת הצוקים הגבוהים שמעל. ממוזיאון המלחמה האוסטרלי.

האקלים הים תיכוני בארץ עם חורפים קרים וגשומים וקייצים חמים ויבשים גרם לתנודות קבועות טבעיות במפלסי האגם במהלך אלפי השנים האחרונות, כאשר המשרעה השנתית עמדה לרוב על הבדל של כמטר וחצי בין 209.5- מטר ל211- מטר. קביעת מפלס הסף הנמוך היתה סביבות 212.5- מטר שזהו מפלס קרקעית הירדן במוצאו הנוכחי לפני השינויים של רוטנברג וכן על סמך תוצאות מדידות מסוף המאה התשע-עשרה, ראשית המאה העשרים (זהרי, 2008). מוצאו המקורי של הירדן היה כאמור מצפון לתל בית ירח, זאת כנראה עד לפני כאלף שנה, אז נוצר כראה המוצא הנוכחי. ייתכן שנוצרה נקודת תורפה עקב כוחות טבעיים כגון רעידת אדמה ואפשרי שגם התערבות אנושית, של חפירת חפיר מדרום לתל בית-ירח זירזה שם את פריצת הירדן מהכנרת (אלכסנדר, 2014). 

ישנן עדויות היסטוריות וארכיאולוגיות רבות על כך שהמוצא הקדום המשיך להזרים מים והיה צורך בגשר פעיל ויציב מעל מוצאו שם. גשר א-סינבריה (כך הוא מכונה במקורות ההיסטוריים אך ייתכן והכוונה לגשר הגדול שנמצא מדרום לחיבור שני מוצאי הירדן ועל כך בהמשך) נבנה בתקופה האומיית על המוצא הקדום מצפון לתל ושימש כנראה עד התקופה הממלוכית  (בין המאה השבעית למאה החמש עשרה לסה"נ). בתיאור ממצאי החפירה (אלכסנדר, 2014) מוזכרת ההשקעה בגשר עם ריצוף של אבני בזלת וכבש שהוליך אל הגשר עצמו. על גשר במוצא הנוכחי מדרום לתל לא נמצאו עדיין עדויות ארכיאולוגיות.

מפה עם הגשרים. מתוך שלט הסבר שנמצא באתר החפירות המוזנח.

כבר בתלמוד נרשם המשפט 'אין ירדן אלא מבית ירח ומטה'! עדות היסטורית ראשונה על המוצא הנוכחי ניתן למצוא מפי עולה הרגל הרוסי דניאל שראה בשנת 1106 לסה"נ שתי זרועות מים שיוצאות מהכנרת ומתאחדות במרחק של חצי ק"מ מהימה לנהר אחד 'נהר הירדן'. גם במאה הארבע-עשרה מתאר גיאוגראף מוסלמי את פגישת שתי זרועות הירדן אשר 'יחד הם באים דרך גשר אצ-צנברא (וינוגרדוב, 1998). גם במפות ממאתיים השנים האחרונות מוסמן עדיין המוצא הקדום כפעיל ומלא מים, אף על פי שקצהו לא מחובר לכנרת.

חיתוך החלק הנוגע לעניינינו בו רואים את שתי זרועות הירדן. מתוך מפת ז'אקוטן. חלקה המזרחי של המפה, כולל אזור זה לא מדוייק ומבוסס על מיפוי מקצועי.

גם במפת סקר הPEF מסוף המאה התשע-עשרה עדיין מוצף המוצא הקדום ונראה שהוא קיבל את מימיו מנהר הירדן עצמו. במורשת ההתיישבות הציונית באזור מוזכרת הביצה והשטח הנמוך של בית המוטור בו שכנו המתיישבים התימנים אשר סבלו ממחלות וממלריה. במהלך העשורים הראשונים של המאה העשרים ועם העמקת הירדן עבור מפעל נהריים יובש השטח של המוצא הקדום. בראשית שנות הארבעים ניצלה קבוצת כנרת את תוואי המוצא והקימה שם את בריכות הדגים שלה. שרידים שלהם ניתן עדיין לראות לאורך שביל ישראל באזור 'קבר בובה' ובית המוטור.

מפת הPEF. במוצא הדרומי רשומה מעבורת- אזור נמוך בנהר שאפשר חצייה רגלית. מדרום למפגש שני המוצאים רשומים שרידים של שני גשרים (שניהם מצויינים כחרבים). מאתר עמוד ענן

אזור שפכי נהרות ומוצאם לים מהווים לרוב נקודה נמוכה ורדודה המאפשרת בעונות יבשות ובשעת שפל לחצות שם בבטחה (היזכרו בתמונה המפורסמת של שיירת הגמלים שחוצה את שפך הירקון במוצאו לים התיכון). גם במוצא הירדן מהכנרת היו חוצים בעונות השפל ברגל, או על גב בעלי חיים או בסירות. גשר במוצא הירדן הוקם על ידי הבריטים לאחר מלחמת העולם הראשונה והוא קישר את הדרך אל טבריה עד להקמת סכר דגניה והכביש עליו בראשית שנות השלושים.

חציית הירדן במוצא מהכנרת. הבנות היושבות בעגלה לבושות בשמלות לבנות- אולי לכבוד השבת? מאוסף בן ציון ישראלי אתר ביתמונה

עדות חשובה לקיומם של שני המוצאים שזרמו במקביל במאות השנים האחרונות אפשר לראות מגשרי הירדן החשובים שהוקמו מדרום לנקודת המפגש שלהם. האזור שמדרום לכנרת שימש כצומת דרכים חשוב בכיוון צפון-דרום מבית-שאן לטבריה ובכיוון מזרח-מערב שם עברה דרך מרכזית מעבר-הירדן והחורן אל מישור החוף וכדי לא להסתכן בהצפה של האפיק הקדום נבנו הגשרים המרכזיים דרומית לשם. 

בין שני מוצאי הירדן מהכנרת ועד מפגש הנהר עם נחל יבניאל נותרו עד ראשית שנות העשרים חלקים בולטים של שני הגשרים- ג'סר אל-קנטיר מול אזור חוות ביתניה תחתית וג'סר א-סיד ממש לפני כניסת נחל יבניאל אל  הירדן. עם העמקת והרחבת תוואי הירדן עבור מפעל החשמל בנהריים נהרסו חלקי הגשרים וכיום נותרו שרידים מועטים בלבד.

על גשרי הירדן מדרום לכנרת אני מקווה לרשום בפעם הבאה...

הגשר במוצא הירדן. תמונה מלאחר אמצע שנות העשרים כי באופק רואים את 'הבית הגדול' בדגניה שנבנה בשנים אלו. באדיבות ארכיון דגניה א'.

שרידי ג'סר אל-קנטיר מדרום לדגניה. כנראה לפני מלחמת העולם הראשונה. באדיבות ארכיון דגניה א'.

להרחבה:

ימת הכנרת (מפלסים, הידרולוגיה וגיאולוגיה)- ניתן למצוא באתר מנהלת הכנרת ומאמרים נבחרים

יהושע בן אריה 'עמק הירדן התיכון'

יהודה לייש 'גשרי הירדן' http://tadpisim.kinneret.ac.il/1297.pdf

ירדנה אלכסנדר 'תל בית-ירח. הגשר לאל-סינברה' חדשות ארכיאולוגיות 126

רעידת האדמה של 1927 ששמה את בית זרע על המפה (ההתיישבות בנקודת הקבע)

רעידת האדמה שאירעה הלילה ( 22/01/2022) והורגשה היטב בצפון מזרח הארץ הייתה בעוצמה נמוכה של 3.8 בלבד. ישראל נמצאת באזור מגע בין שני לוחות (שמחולקים אף הם לתתי לוחות) כשקו השבר הסורי-אפריקאי מפריד בין הלוח הערבי ללוח האפריקאי. לפיכך מועד האזור לרעידות אדמה וישנן לכך עדויות רבות, היסטוריות, ארכיאולוגיות וגיאולוגיות. במחקר מקובל שסביב כל 100-150 שנה מתרחשת רעידת אדמה חזקה באזור, ובכל מקרה כל שנה מתרחשות עשרות רעידות אדמה אשר לרוב לא מורגשות על ידינו אלא רק במכשירי מדידה.

במאות השנים השנים האחרונות אירעו רעידות אדמה חזקות בטווח של כמה עשרות שנים. בראשון לינואר בשנת 1837 ארעה רעידת אדמה חזקה שפגעה באזור הגליל ובלבנון ובסוריה. נמנו אלפי הרוגים והעיר צפת נהרסה ופרעות נערכו לאחר מכן ביהודי העיר. גם העיר טבריה סבלה מהרעש וכן מגלים ענקיים מן הכנרת שגרמו להרס ולשיטפונות. נדרשו כמה ימים להעברת הדיווח על הנזקים לביירות ולירושלים ויצאו משם שתי משלחות סיוע שלא עזרו הרבה. יהדות העולם נרתמה לעזרה ולתרומות לניצולים ולשיקום היישובים שנפגעו.

רשימה של הישובים שנפגעו בשנת 1837 כפי שהופיעה בעיתון טיימס. מתוך וויקיפדיה

עברו תשעים שנה ובחודש קיץ חם ב11 ליולי 1927 אירעה רעידת אדמה חזקה נוספת בעוצמה של 6.25 אשר פגעה בכל חלקי הארץ. נזקים כבדים נרשמו בירושלים, ביריחו, בשכם, רמלה, לוד, ברחבי הגליל וכן בעבר הירדן המזרחי. על פי דו"ח של מזכיר ממשלת המנדט נמנו 285 הרוגים ו940 פצועים. רעידת אדמה זו הייתה החזקה באזור במאה העשרים והיא  נמדדה ונחקרה בכלים מודרניים ורישום סיסמוגראפים, הן באירופה והן בארץ בידי הגיאולוג נתן שלם. ממצאיו של שלם הראו על מוקד הרעש באזור צפון ים המלח.

כתבה בעיתון הארץ מיום למחרת עם סקירת הנזקים באיזורים וביישובים השונים מתוך: הספרייה הלאומית

גם אזור עמק הירדן סבל מפגיעות ונזקים. מן הכתבה בעיתון מסופר על בית הכנסרת הספרדי בעיר טבריה שחרב, על המסגד בעיירה סמח' (צמח) שנהרס ועל הכפר עבודייה שחצי מבתיו נהרסו וכן על שני ילדים שנהרגו. כיום, ישנם באוספי הספרייה הלאומית מספר אלבומי צילומים עם תמונות שנתרמו לספרי הלאומית לשם תיעוד ההרס והנזקים בעקבות קריאה של אנשי הספריה לציבור הרחב בעיתונות התקופה. מרבית התמונות הן מהמרכזים העירוניים הגדולים בארץ ובעבר הירדן, אולם ישנן גם מספר תמונות של הנזקים מהכפר ריינה וכן תמונה אחת מדגניה ב'.

צילום של הנזק בקבוצת דגניה ב'. מתוך: אוסף צילומים מן הרעש בארץ ישראל בשנת תרפ"ז

חברי קבוצת מרקנהוף, לימים בית-זרע, שהו בעת רעידת האדמה באתר אום-ג'וני שמדרום לכנרת. אנשי הקבוצה היו חלוצים מגרמניה ושמם נקבע על פי שם החווה בה עשו הכשרתם החקלאית. שבעה חברים ראשונים עלו ארצה בדצמבר 1921 והם ישבו בתחילה בעין גנים ליד פתח תקווה ולאחר מכן באזור עמק יזרעאל, שם חוו תלאות וקשיים רבים. בשנת 1926 קיבלו את הצעתו של יוסף ברץ, חבר דגניה א׳, לעבור לעמק הירדן והקבוצה עברה לאום- ג׳וני עם הבטחה למעבר לנקודת קבע בקרבת מקום.

עוסקים בעבודה חקלאית בחוות מרקנהוף בגרמניה. מתוך: הערך המעולה בוויקיפדיה שכתבה אסתר ניצב על קבוצת מרקנהוף

הנקודה שנבחרה הייתה מדרום לדגניה ב'. בראשית שנות העשרים של המאה הקודמת הוקמו דגניה ב' ודגניה ג' בסמוך לקבוצת דגניה. החקלאות הייתה ברובה חקלאות בעל וללא רווחים רבים והוחלט על העברת דגניה ג' לעמק יזרעאל כיום גניגר. בהמשך העשור הוחל בפיתוח חקלאות אינטנסיבית  ומשאבות המופעלות בדלק הוצבו על הירדן וכך נוצרה האפשרות להעלאת בית זרע להתיישבות בשנת 1927. עם הפעלת תחנת החשמל של נהריים בראשית שנות השלושים וחיבור עמק הירדן לרשת החשמל הוצבו בירדן משאבות גדולות יותר המופעלות בחשמל ונהגה רעיון  אמת המים המשותפת לדגניה ב' ולבית זרע, מפעל שאפשר בשנת 1932 את הקמת קבוצת ס.ס.ס.ר, היא אפיקים על כך בארכיונתן: אמות המים של ההתיישבות הציונית בעמק הירדן).

בתמונה של בית זרע משנת 1936 ניתן לראות מטעים ושדות מושקים. מתוך אתר הקיבוץ: פינת הנצחה למקימי הקיבוץ 

חברי הקבוצה ביקשו להקים את נקודת הקבע בשלמותה ורק לאחר מכן לעבור אליה, אולם רעידת האדמה שמה לאל את כל תוכניותיהם. מתיאורי האנשים מסופר על ישיבתם בחושות (ניסיון להתחבא משמש הקיץ הקופחת) בזמן האירוע ועל הרעידות החזקות והתמוטטות קירות הבוץ על יושביהן. למזלם כולם יצאו החוצה בשלום וללא אירעו פגיעות בנפש והם סרקו את גלי החורבות. הצעות שונות לעזרה הגיעו מיד, בניהן מעבר ליישובים קיימים, אך חברי הקבוצה סירבו לכל הצעת עזרה זולת הכשרת נקודת הקבע ומעבר אליה.

מחוץ לחושות באום-ג'וני לפני רעידת האדמה. מתוך הספר 'בקעת כנרות' של זלמן ווינגרדוב- 'רעידת אדמה באום-ג'וני

המוסדות הציוניים הסכימו לבסוף והביאו פועלים מובטלים שיקבלו שכר על עבודתם לבניית המקום, בעוד אנשי קבוצת מרקנהוף לא הורשו להשתתף בבנייה ואולצו להישאר בתנאי מחייה קשים באום-ג׳וני. בתחילה נבנו האוהלים, הצריפים ומגדל המים והונחה אבן הפינה לבית הראשון אשר הושלם עד שנת 1928. מבנה זה משמש עד היום כסמלה של הקבוצה.

הבית הראשון בשנים המוקדמות. מתוך אתר הקיבוץ: פינת הנצחה למקימי הקיבוץ

לצד הנזקים הרבים שגרמה רעידת האדמה של שנת 1927 בנפש וברכוש, עבור אנשי בית זרע היא הביאה ברכה והאצה של מעברם לנקודת הקבע שאלמלא כן הייתה יכולה לקחת זמן רב הרבה יותר. כיום מציינים בקיבוץ מאה שנה לעליית ראשוני החלוצים ארצה, בית המגורים הראשון עובר שיחזור ושיפוץ של קירותיו החיצוניים ובקומה השנייה ישכנו בעתיד משרדי היישוב.

צילום של המבנה מראשית 2021. קרדיט: מיכאל יעקובסון

כשהנזירים בקאסר אל-יהוד רצו לגדל קרפיונים ...

תמונת המנזר לפני ההרס ברעידת האדמה בשנת 1927. בכניסה ניתן לראות כרכרה עם סוסים. מתוך אוסף מטסון

מנזר סנט ג'והן או קאסר אל-יהוד (כך במפות של המרכז למיפוי ישראל) שוכן ממזרח ליריחו בשיפולי הע'ור (כיכר הירדן), ממש לפני הירידה אל הזור  (גאון הירדן). המנזר היווני-אורתודוכסי קרוי על שם יוחנן המטביל אשר לפי האמונה הנוצרית הטביל את ישו בנהר הירדן. השם קאסר אל-יהוד ניתן לו על בשל היות המבנה בצורה של מצודה והמילה יהוד משמרת בשפה הערבית את המסורת לפיה באזור זה חצו בני ישראל את הירדן בתקופת ההתנחלות. המנזר הנוכחי בנוי על שרידי מבנים קדומים יותר, כאשר על קיומו של מנזר במקום ידוע כבר בתקופה הביזנטית מן המאה החמישית לספירה. המנזר נהרס במספר רעידות אדמה בעבר, האחרונה זו החזקה בשנת 1927, ושופץ ושוחזר בכל פעם מחדש. 

המבנה כיום בשנת 2021. צילום: אילונה זיגמנד

בעקבות תנופת עולי הרגל בתקופה הביזנטית נבנו באתר מנזרים נוספים אולם הם הלכו ודעכו במשך המאות ורק מנזר סנט ג'והן שרד לתוך התקופה העות'מאנית ועד לתקופת המנדט. במפה המצוינת של הקרן הבריטית לחקירת א"י (סוף המאה התשע-עשרה) ניתן לראות שזהו המנזר היחידי שפעיל וקיים. 

אזור אתר הטבילה (בפינה הימנית העליונה) במפת הPEF. מתוך האתר המצוין של אוסף המפות ע"ש דיוויד רמזי

מכיוון שהאזור היה בבעלות הסולטן הועברו האדמות בהמשך לידי ממשלת המנדט. אזור אתר הטבילה, אף שהוא מהווה אתר ראשון במעלה בחשיבותו לנוצרים לא נרשם כמקום קדוש בסטטוס קוו, והדבר אפשר מכירת אדמות וחלקות עבור העדות הנוצריות הנוספות אשר הקימו שם מבני דת לצורכיהן.  יש לציין שהבריטים לא התירו בניית מבני דת בסמוך לנהר עצמו ולשם היו רשאים להגיע כל בני העדות לטקסי הטבילה.   במפה המנדטורית משנות הארבעים של המאה הקודמת ניתן לראות שסמוך למנזר סנט ג'והן ממוקמים מנזרים נוספים של עדות נוצריות אחרות. 

מהאתר Israel Hiking Map בשכבת מפות עתיקות

אחרי הסקירה הקצרה אפשר להגיע לעניינו. בארכיון המדינה נסרק לאחרונה תיק מסמכים מעניין שעלה למרשתת וכותרתו היא 'בקשת מתן הלוואה למנזר סנט ג'והן עבור בניית בריכות דגים'. במכתב, מתאריך 22/02/1945 הרשום בכתב ידו של אב המנזר וממוען אל הנציב העליון הבריטי בארץ ישראל, לורד גורט, מבקש הכותב הלוואה של 2000 לירות ארץ ישראלית עבור בניית בריכות דגים. המכתב רשום בלשון מליצה, התחנפות והבעת רגשי כבוד והערצה לנציב העליון. אב המנזר מציין שהמקום קיים כבר כאלף ושבע-מאות שנה ושרד חילופי שלטון רבים. בעבר היו בידי המנזר ארבעים אלף דונם- מגשר אלנבי בצפון, עבור ביריחו ממערב ועד לצפון ים המלח בדרום- אולם אדמות רבות נלקחו מהם וניתנו לאפנדים ערבים ולעדות נוצריות נוספות. רעידת האדמה בשנת 1927 הסבה נזק גדול למנזר וזרם המבקרים והצליינים, אשר כלכלת המנזר התבססה עליהם רבות כמעט ופסק.

צילום ההרס שבמנזר בעקבות רעידת האדמה. מתוך אוסף תצלומים של הספרייה הלאומית לתיעוד ההרס ברחבי ארץ-ישראל

לפיכך מעוניינים אנשי המנזר לבנות במקום בריכות דגים, בדיוק כפי שעשו המתיישבים היהודים (הכוונה היא כנראה לאנשי בית-הערבה שהקימו בראשית שנות הארבעים של המאה הקודמת חלקות חקלאות ובריכות דגים ליד מפעל האשלג הצפוני). הכותב מציין את קרבת המקום לנהר הירדן אשר יוכל לספק מים עבור הבריכות והוא בטוח בהתכנות הכלכלית של הענף ושהוא יחזיר את ההלוואה בהקדם האפשרי. סיום המכתב ממשיך בהתחנפות ובהבעת רגשי התודה והוא אף מברך את הנציב העליון בברכת 'אלוהים נצור את המלך'(!)

הדפס של המכתב בתיק ארכיוני ISA-MandatoryOrganizations-SecretaryAgri-000advq

קישור לתיק באתר ארכיון המדינה

הדג (וסמל הדג) הינו בעל חשיבות רבה בעולם הנוצרי והוא אחד הסמלים הראשונים שאומצו. על פי המסורת, ביצע ישו  בכנרת מספר ניסים הקשורים בדגים. כמו כן תלמידיו ושליחיו הראשונים היו דייגים אותם פגש ישו  בעת עבודתם בימה והוא הבטיח להם שאם ילכו אחריו הם יהיו 'דייגי אנשים'. הנצרות בראשית התגבשותה השתמשה במילה דג ביוונית כראשי התיבות "ישו המשיח בן האלוהים המושיע".  

סמל הדג בנצרות הקדומה. מתוך וויקיפדיה

בעקבות הפנייה של המנזר אל שלטונות המנדט נרשם בהתכתבות פנימית של אנשי משרד החקלאות והדייג של הממשל המנדטורי שנעשתה במקום בדיקה מקצועית שהראתה שאין שום מניעה להקמת בריכות דגים לגידול קרפיונים (כך במכתב) באזור אולם ישנן שתי בעיות אחרות: הראשונה היא בעיית הבעלות על הקרקע כאשר באותן שנים ניהל הוואקף המוסלמי משפט בניסיון להשבת אדמות באזור יריחו לבעלותו. הבעיה השנייה הייתה פנימית בתוך אנשי העדה היוונית-אורתודוכסית וזאת מכיוון שאב המנזר פנה אל הממשלה מבלי לערב את מנהיגי העדה בירושלים ואלו ביקשו לעצור את המשך הפעילות עד שיבררו את הנושא בינם לבין עצמם.

אין בתיק הנ"ל מסמכים נוספים ומכאן אני מניח שהעניין לא יצא בסופו של דבר אל הפועל. אולם התכתבות זו פותחת בפנינו צוהר אל הקשרים וההתנהלות בין הממשלה לעדות הנוצריות השונות. מסירת אדמות הכנסייה היוונית-אורתודוכסית לעדות נוצריות אחרות מראה על חולשת הכנסייה באותה עת ואת כוחה הרב של ממשלת המנדט. יש להניח שהיום הדבר לא היה קורה מבלי לגרום לסכסוך ולהרמת קול צעקה בעולם הנוצרי ובהתנהלות הפנימית בארץ. נוסף לכך אפשר לראות שאנשי המנזר היו ערים לנעשה מסביבם ולאפשרויות הכלכליות החקלאיות שפותחו בידי ההתיישבות הציונית בארץ. נכתב והוזכר כבר רבות על התפתחות המשק החקלאי הציוני בעקבות המושבות החקלאיות הטמפלריות ואילו כאן אנו זוכים למבט על קשרי גומלין הפוכים של למידה וניסיון לפתח בעקבות החקלאות היהודית. 

דייגים בבית הערבה בשנות הארבעים (מהלך קילומטרים בודדים דרומה מקאסר אל-יהוד) כותרת הדף: "בית הערבה- הפרחת האדמה המלוחה". מתוך אתר ynet בכיתוב במקור רשום מתחת לתמונה: ערוגות המים שימשו להדחת המלח וגם כבריכות דגים

תמרה בביקור במקום ב2020

• להרחבה 
• אתר הטבילה קאסר אל-יהוד באתר האינטרנט של רט"ג
• בפודקאסט 'חיות כיס' על הפן הכלכלי של אתרי הטבילה השונים פרק 120: הולי ביזנס
• ליאור חן, "נהר זורם ביניהם: מעשה ההתהוות של שלושה אתרי טבילה לאורך נהר הירדן", עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית.

תודה רבה לד"ר יקי אשכנזי על הטיפים הקטנים והמועילים שנתנו לי את הדחיפה הסופית לכתיבה על הנושא

10/02/2018- הכטב"מ האיראני שהופל באזור בקעת הירדן- חלקים ממנו נפלו במאגר דגים/השקייה שגדותיו נעים ומשנים את קו הגבול עם ממלכת ירדן

*קרויוז אישי קצר- כאשר הופל הכטב"מ ביום שבת לפנות בוקר אני בכלל הייתי בטיול באזור ים המלח. כמו דייגים טובים קמנו לקפה בזריחה וראינו מצפון שובלי עשן גבוהים ורבים. עוד בחמש בבוקר קיבל אורי חברינו טלפון נזעם מאשתו בעמק המעיינות אשר הייתה נצורה בחדר הביטחון בביתם עם ארבעת ילדיהם. אורי כמובן שיחק אותה אדיש והמשיך אתנו לטיול מהנה בנחל משמר...*

קו שביתת הנשק משנת 1949 בין מדינת ישראל לממלכת ירדן בין חמת גדר לטירת צבי חפף לקו הגבול הבריטי משנות ה20 של המאה הקודמת- קו אשר הפריד מנהלתית בין עבר הירדן המזרחי והמערבי. בדיונים הבריטים לגבי מיקום קו הגבול, שכן בריטניה שלטה בכל האזור, הוחלט שהקו יעבור באמצע נהר הירדן ושאם יחולו שינויים טבעיים בתוואי זרימת הירדן יזוז איתם גם קו הגבול. 

חלקים מהכטב"מ שהופל בשנת 2018 (שהיה חמוש בחומרי נפץ וזוהה עם כניסתו לארץ והופל די מהר בידי מסוקים) נפלו במאגר מי השקייה וגידול דגים של קיבוץ כפר-רופין. המאגר נמצא ממש ממזרח לקיבוץ, בתלולית מדרום לו בית הקברות וממערב למאגר תל ערטל (חץ השלום).
מאגר זה, מאגר עמוד לא היה קיים עד שנות ה-70 של המאה הקודמת מכיוון שהוא היה חלק מנפתולי הירדן (על כך מיד במפות).

נפתולי הירדן משתנים ומשנים צורה וכך היה גם בחלק זה של הירדן. ביקרתי בארכיון הקיבוץ ומצאתי התכתבויות על השמשת המקום למאגר מים וגידול דגים בין קיבוץ כפר-רופין, אגודת המים האיזורית וכמובן גם הצבא.
הנפתול הנ"ל היה מוצף ומתרוקן במהלך שטפונות של הנהר ובתחילת שנות ה-70 הוחלט להשמישו לגמרי. דרך המערכת שמהווה את צלעו הצפונית של המאגר אטמה אותו לחלוטין למול הירדן.

במפה מראשית שנות ה-40 המאגר אינו קיים- רואים רק את נפתול הנהר. אזור המאגר מסומן בכוכב אדום. קיבוץ כפר רופין עדיין רשום בשם הקבוצה המקורי שלו- מסד 

בתצלום לווין אמריקאי מסוף שנות ה-60/תחילת ה-70 (קישור לתצ"אות כולם) ניתן לראות שעדיין המאגר אינו קיים- שוב מסומן מיקום המאגר בכוכב אדום. מדובר בלווין אמריקאי שצילם את כל אזור המזרח התיכון בין שנת 1960 לשנת 1972 והאמריקאים העלו את כל תצלומי הלווין למרשתת

במפה מעניינת מספטמבר 1973- צו סגירת אלוף (חופי) של אזורים קרובים לגבול- היום גדר המערכת . העליונה- מסומן באדום אזור המאגר שכבר קיים בשטח אולם עדיין לא עודכן במפות. עקב חדירות מחבלים ומיקוש בשטחי ה'זור' שממערב לירדן הוציאו בצבא צו סגירה לאזורים אלו ואז גם הוקמה גדר המערכת העליונה אותה ניתן עדיין לראות במקומות רבים בעמק הירדן ובבקעת הירדן

  בתצ"א עדכני של השנים האחרונות מ'גוגל ארף' כבר רואים בבירור את המאגר הקיים ואת דרך המערכת שנמצאת ממש על גדתו הצפונית של המאגר. המאגר כבר אינו פעיל ובחורף זורעים בו בדרך כלל חיטה. בשנים גשומות עולה נהר הירדן על גדותיו ובאזור של נפתולים בהם זרימת המים איטית הוא מציף את סביבותיו. כך ישנן פעמים בהן המאגר מתמלא במים ויבול החיטה אובד

בשנים האחרונות היו תוכניות של רשות הטבע והגנים, החברה להגנת הטבע ומרכז הצפרות המקומי להפוך את המאגר למרכז צפרות , מחקר ותצפיות, תכניות שעדיין לא יצאו אל הפועל

המאגר כיום נטוש ואדמתו הבוצית מכוסה בצמחיית פרא להנאת החיות וציפורי הבר. הכביש שנראה בקצה המאגר הוא כביש גדר המערכת