אבן זיכרון גרמנית מימי מלחמת העולם הראשונה בצמח/סמח'

 בשיטוט במרשתת בין תמונות היסטוריות מצאתי באתר FLICKR אלבום תמונות מארץ ישראל שהעלה הארכיון הבריטי מתוך אוסף הצילומים של משרד המושבות הבריטי. באלבום מאות תמונות שצולמו לאורך כל תקופת המנדט הבריטי בארץ, תמונות של אישים רמי דרג, מקומות ויישובים ונופים שונים ותמונות של אירועים וחיי היום יום של היהודים, הערבים והבריטים בארץ ישראל. (קישור לאלבום). 

עיבוד ושיפור תמונת אבן הזיכרון. מתוך הארכיון הבריטי הלאומי 

באחת התמונות, תמונה שנראה שצולמה מתוך אלבום כרוך, נראית מצבת אבן ובהסבר לתמונה רשום: Memorial Stone of German Soldiers Samakh (אבן זיכרון לחיילים גרמניים, סמח'). טווח התאריכים בה צולמה התמונה רשום 1920-1929. מצבת האבן עצמה תופסת את מרבית התמונה וברקע ניתן לראות קו שייתכן ומפריד בין ימת הכנרת והשמיים מעל. הרזולוציה של התמונה לא טובה אך בהגדלה שלה הצלחתי לקרוא את מרבית הכיתוב באבן:

Hier ruhen fsrn der heimat am 21 november 1916 durch minenexplosion gefallen deutsche pioniere der minenwerrerabten

והתרגום לעברית, בעזרתו של ערן תירוש, יו"ר העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בישראל: כאן נמצאים/נחים רחוק מהמולדת החיילים אשר נהרגו מפיצוץ מוקשים ב- 21.11.1916 מיחידת הנדסה גרמנית.

אח"כ מופיעים שמות 12 החיילים שמתו כאן לדוגמה על JOSEF ULRICH שניתן לזהות את שמו על האבן

 ולמטה כתובת קצרה das Deutschland gedenkt ihres גרמניה מודה לגיבוריה (?)

מבירור עם ערן תירוש ועם נורברט שווקה אשר חוקר ופועל להנצחת מעורבות הכוחות הגרמניים בלחימה בארץ ישראל במלחמה זו, עולה כי מדובר היה בקרון רכבת שהובלו בו חומרי נפץ שהתפוצץ בעיירה סמח'. גיצים מהקטר הגיעו אל הקרון והציתו את התחמושת הרבה שהייתה שם. הפיצוץ היה כל כך חזק שאפילו פסי הרכבת עפו באוויר ונפלו על בית מקומי בו נערכה חתונה. המקרה מוזכר גם בספרו של מרדכי בן הלל הכהן אשר מספר על פיצוץ קרון התחמושת. נמנו כמאתיים הרוגים ופצועים מכיוון שבקרון סמוך הובלו עריקים של הצבא ורבים מהם נפגעו. לפי הכהן היו בין ההרוגים גם מספר פקידים וחיילים גרמניים. הם נקברו במקום הפיצוץ והוקמה לזכרם האנדרטה. עם חלוף הזמן נעלמה מצבת האבן וכיום לא ידוע מה עלה בגורלה... 

מתוך ספרו של יהודה לבנוני ז"ל- ''מחמורו של הסולטן לרכבת העמק'' (תודה לחן מלינג על ההפניה!)

את כל שניים עשר  שמות החללים הצלחתי למצוא בחיפוש באתר האינטרנט של וועדת קברי המלחמה הגרמניים. בדף  היזכור שלהם מופיע אותו תאריך, יום הפיצוץ בסמח' ה-21.11.1916, וכן רשום שמקום קבורתם של החללים הוא בית הקברות הצבאי לחיילים גרמנים בנצרת. 

מראה כללי של בית הקברות בנצרת

מצבת זיכרון אחת מתוך ארבע, עם שלושה שמות חללים. רשום שהם מצמח ותאריך הפיצוץ

ראשיתו של בית הקברות הגרמני בנצרת כבית חולים שדה מספר 213 של הכוחות הגרמניים שהתמקמו במהלך מלחמת העולם הראשונה בבית החולים המשפחה הקדושה. כחמישים חיילים שנפטרו בבית החולים בזמן הטיפול נקברו שם בחצר בית החולים. בשנת 1928, לפי התחייבות בריטניה בהסכמי וורסאי, הושג הסכם בין ממשלת המנדט והקונסול הגרמני בארץ ישראל על הקמת בית קברות גרמני מרכזי עבור החיילים הגרמניים שנפלו בארץ. הוועדה הגרמנית לקברי מלחמה לקחה על עצמה את בניית המתחם ושרידי חיילים גרמנים מכל רחבי הארץ נאספו והובאו לקבורה בנצרת בסיוע וועדת חבר העמים לקברי מלחמה. המקום נחנך רשמית בקיץ 1935 כאשר לפי כתבה עיתונאית על אירוע הפתיחה היו במקום 217 קברים. 

הכתבה מזמן פתיחת המקום. מתוך תיק בנושא קברי חללי אויב של וועדת חבר העמים לקברי מלחמה

שניים עשר החיילים הגרמנים שנהרגו בפיצוץ קרון התחמושת בשנת 1916 נקברו במקום התקרית על שפת הכנרת במתחם מגודר ומסודר. גם בקרב על סמח' ב- 25.09.1918 נהרגו חיילים רבים- תורכים, גרמנים ואוסטרלים. נמנו 98 הרוגים גרמנים ותורכים, וכן 17 חיילים אוסטרלים. במהלך שנות העשרים של המאה הקודמת הועברו גופות החיילים האוסטרליים  אל בית הקברות בחיפה. 

קברי החיילים האוסטרליים מכיבוש צמח/סמח'- 1918 וכיום. הגבעה בה מצולם השולחן נמצאת בין המכללה לכפר הנופש של מעגן ועובר בה שביל סובב כנרת. בשחור לבן מתוך מוזיאון המלחמה האוסטרלי

במפה בת ארבעה חלקים של העיירה סמח' משנת 1925 מצוין אזור מתוחם- מצפון למבני התחנה וסובבן הקטרים וממזרח למזח של העיירה (כיום שביל הגישה לימה שממזרח למבני המכללה האקדמאית) כ'אזור מיוחד' ובו בית קברות מוסלמי גדול וגם מסומן בית קברות גרמני. לדעתי הכוונה באזור מיוחד שזו אדמת וואקף.

בית הקברות הגרמני מסומן בעיגול אדום. בקישור למפה מאתר הספרייה הלאומית רשום טבריה ולא צמח...

החללים התורכים והגרמנים שנהרגו בקרב של 1918 נקברו בידי חבריהם באתר הקרבות עצמו. קבריהם נכרו על שפת האגם בסמוך לבית הקברות המוסלמי ששירת את תושבי העיירה. בשנים שלאחר מכן הקברים לא טופחו או נשמרו והם סבלו מהזנחה ומפגעי הטבע. 

שבויים גרמניים קוברים את גופות חבריהם בצמח. ממוזיאון המלחמה האוסטרלי

כשנחנך בית הקברות לחיילים הגרמניים בנצרת בשנות השלושים הועברו גופותיהם של הרוגי פיצוץ הקרון משנת 1916 לאתר החדש והקברים שלהם נמצאים בפרוזדור הראשון מצד שמאל כשנכנסים למתחם. לעומת זאת, לא נמצאו בסמח' קברים וגופות של חיילים גרמניים מקרב 1918 שניתן היה לאתר ולהעביר לנצרת. במקום זאת הוצבו לזכרם לוחות זיכרון עם שמות החללים בפרוזדור המקביל. החיילים התורכים לעומת זאת איתרע מזלם וקבריהם נותרו במקומם המקורי, איש לא ניסה בזמן אמת לאתר הקברים ולאסוף הגופות ולהעבירם למקום מסודר. גם בשנות החמישים של המאה הקודמת עדיין מוזכרת צמח (סמח') בהתכתבויות של וועדת חבר העמים לקברי מלחמה בנושא של קברי חיילי אויב עם שני בתי קברות לחיילי הכוחות התורכיים אשר מונים 238 קברים.

התכתבות בנושא קברי חיילים תורכים ממלחמת העולם הראשונה. מתוך תיק של וועדת חבר העמים לקברי מלחמה

כאמור, במהלך המלחמה הנוהג המקובל היה קבירת החללים באתרי הקרבות עצמם. כך נקברו הרוגי פיצוץ קרון התחמושת בסמח' על שפת האגם והוקמה אבן הזיכרון לזכרם וכך גם לאחר הקרב בספטמבר 1918, כאשר הובאו לקבורה שם החללים האוסטרלים, הגרמנים והתורכים. כמו חללי בית הקברות של כנרת ולהבדיל אלף אלפי הבדלות זכו גם הם לשכון באחד מבתי הקברות המיוחדים והמרשימים ביותר עם הנוף הנפלא של אגם הכנרת והרי הגליל, הגולן והחרמון כתפאורת רקע... 

אנדרטת הזיכרון הראשונה  שהוקמה בצמח לזכר חללי קרבות 1948 בקרב על עמק הירדן, גם אנדרטה זו כמו אבן הזיכרון הגרמנית הוצבה במיקום מדהים ומרשים למול הכנרת וההרים שמסביב לה. מתוך הארכיון הציוני המרכזי

 

בריכת ההשקייה (והשחייה) הישנה של גזית

 אנו כולנו כולנו לבריכה
גופנו עירום ונפשנו שמחה... (מתוך 'שיר הבריכה' באתר זמרשת)

זריחה בבריכת ההשקייה במצבה כיום

זאב וילנאי, חוקר ארץ ישראל, טען שההנאה והבילוי ברחצה במים, תחילה בים ובנחלים ובהמשך בבריכות מלאכותיות, החלו עוד בתקופות הקדומות. בעבר מילאו בתי המרחץ הפרטיים והציבוריים שנבנו בעיר תפקיד מרכזי בחיי התושבים היהודיים והנוכרים כאחד וכך גם אתרי המרחצאות במעיינות החמים ברחבי הארץ. תרבות הבילוי והרחצה היוותה את אחד מעמודי התווך של התרבות הרומית והיא הייתה חלק מתרבות הפנאי והעינוג של אזרחי רומא והאימפריה. בתקופה זו היו נפוצים בתי מרחצאות פרטיים וציבוריים בכל רחבי האימפריה. בתי המרחץ הציבוריים נבנו על ידי השלטון או עשירי העיר ונדבנים והיו פתוחים עבור כלל האזרחים. הם שימשו עבור רחצה וניקיון הגוף והשהייה בהם נחשבה כזמן איכות, בילוי ונופש. בתקופה הביזאנטית היו נפוצים בתי המרחץ בתוך מכלולי הבנייה של המנזרים באזור ובתקופה המוסלמית הלך והתבסס החמאם כמקום הרחצה הנפוץ בארץ. 

בנות בביקיני במשחקים ורחצה- חלק מפסיפס בווילה רומית שנחפרה בסיציליה. מתוך וויקיפדיה

בריכות שחייה נבנו לצרכי ספורט ואימונים צבאיים כמו גם לשם פנאי, נופש ורחצה. אנשים אמידים ובני המעמד הגבוה הקימו לעצמם בריכות שחייה בבתיהם. דוגמה יפה לכך היא בריכת השחייה שהקים לעצמו הורדוס בהרודיון. בריכת ענק זו הייתה באורך של 70 מטר וברוחב 45 מטר עם עומק של 3 מטרים והייתה חלק ממכלול גני הארמון המרשימים. 

שרידי הבריכה הענקית בהרודיון. מתוך אתר משלחת החפירות להרודיון 

בריכות ומאגרי מים להשקיית גידולים חקלאיים שימשו מאז ומתמיד כמקום בילוי ורחצה למבוגרים וילדים כאחד, וכך גם הים וחופו בהם התפתחה תרבות ייחודית של בילוי ונופש, מפלט (כמעט יחידי!) מלהט הקיץ ושבירת שיגרת חיי היום יום. עם התחדשות ההתיישבות החקלאית בארץ ישראל התפתחה תרבות הרחצה והבילוי במקווי מים טבעיים וגם בבריכות השקייה אותן היה אפשר למצוא בכל יישוב- בפאתי הערים, במושבות במושבים ובקיבוצים (כאן לדוגמה בקיבוץ שריד). חווית הרחצה והפנאי בבריכות אלו השאירה חותמה במורשת הציונית והיא מונצחת בספרים, בסיפורים, בשירה ובתצלומים. מומלץ לקרוא על כך כאן בבלוג המעניין 'עונג שבת'. בכתיבתי כאן אתמקד בבריכת השחייה הישנה של קיבוץ גזית בו אני גר.

קיבוץ גזית שוכן בחלקו המזרחי של הגליל התחתון, באזור עם יחסית מיעוט משקעים לעומת שאר חלקי הגליל התחתון והעליון. בין שנת 1943 לשנת 1947 גרו בכפר טירה הסמוך מתיישבי ארגון בורכוב ביחד עם שכניהם הערבים (בהמשך הקימו את מושב רמת צבי). בתחילה סיפק נחל תבור המתחתר מתחת לרמה בה שכן הכפר את מי השתייה והשימושים הנוספים, אולם היה צורך בהובלתו במכלי מים בידי אנשים, בעלי חיים ולבסוף משאית . אנשי עין דור ששהו במקום בשנת 1947 הניחו צינור מים ממעין בנחל אל עבר הכפר, אולם המים סופקו במשורה ורק לכמה שעות ביום. 

'מאגרי המשקפיים'- מאגרים שמשמשים כיום לתפיסת מי שיטפונות בחורף בנחל תבור 

קיבוץ גזית שהוקם בשנת 1950 במקומו הנוכחי סבל בשנים הראשונות מחסור חמור במים והסתמך בשנותיו הראשונות על חקלאות פלחה חרבה שהתבססה על משקעים טבעיים בלבד ושקד על פיתוח משק בעלי חיים מגוון. המחסור החמור במים היווה גם הסיבה הראשונה במעלה להקמתו של מפעל החרסינה נעמן גזית לייצור כלי חרסינה שהיה מהמפעלים התעשייתיים הראשונים בקיבוצים וסיפק מקור פרנסה בראשית שנות החמישים. 

בניית בית המשאבות בנחל. באדיבות ארכיון קיבוץ גזית

עם הקמת המדינה נעשו ניסיונות בכל רחבי הארץ בחיפושי מים וקידוחים שיספקו מים ליישובים ולחקלאות ושאר השימושים. לאורך נחל תבור נעשו מספר קידוחים שסיפקו מים לכפר קיש ולעין דור הסמוכות לגזית ואז הוחל בקידוח ניסיון בסמוך לתל רכש באפיק הנחל. נקודת הקידוח נעשתה בהמלצתו של ליאו פיקארד, גיאולוג ומומחה במי תהום שפעל רבות בנושא לפני ולאחר הקמת מדינת ישראל. הובאה מכונת קידוח בשנת 1952 למקום ולאחר כמה קידוחי נפל נמצאו מים בכמות ובאיכות ראויה. 

כתבה בעיתונות התקופה על ניסיון הקידוח. באדיבות ארכיון קיבוץ גזית

מפה של האזור מסוף שנות ה-50. נקודת הקידוח מסומנת באותיות P.E

בנקודת הקידוח בנחל תבור, בגובה פני הים, הוקם מכון השאיבה שקיים עוד היום וממנו הונח צינור שהעלה את המים לבריכת בטון בנקודה הגבוהה ביותר במשק- מעל לשער הכניסה לגזית בגובה של 150 מטר מעל פני הים. מבריכה זו הוזרמו המים בגרביטציה לצרכי שתייה ושימושים מצומצמים נוספים בתוך המשק. עודפי המים המשיכו הלאה אל הגבעה המתנשאת מעל הקיבוץ בגובה של כ-200 מטר מעל פני הים. על גבעה זו הוקמה בריכת אגירה ממנה היו מחלקים המים בגרביטציה לשדות השלחין וגידולי הצומח השונים. פעולת הקידוח, בניית המכון, הנחת קו המים ובניית בריכת המים ובריכת ההשקאה נעשו בעזרת מימון כספי של הסוכנות היהודית. 

בריכת ההשקייה מסומנת בצד שמאל של המפה (POOL)

בניית הבריכה כשברקע נראית בריכת המים בשער ומבנים בקיבוץ. באדיבות ארכיון קיבוץ גזית

במחשבה מרחיקת לכת תוכננה והוקמה הבריכה שתשמש גם כבריכת השחייה של הקיבוץ, עם רצפה וקירות מבוטנים ועם מעקות ודרגיות לירידה בטוחה אל המים (אדני הקפיצה שקיימים גם היום הם מתקופה מאוחרת יותר(. היה צורך לסיים לבנות את הבריכה ביום אחד על מנת שהרצפה והקירות המבוטנים לא ייסדקו. חיים שורר מספר שהעבודה נכנסה לשעות הלילה, אז הובאו כל הטרקטורים של הקיבוץ והועמדו מסביב והאירו בפנסיהם על מנת שיוכלו להמשיך בעבודה. 

פתיחת המים לבריכה ביום חנוכתה. באדיבות ארכיון גזית

מכיוון שהבריכה נמצאה מחוץ לגזית, על הגבעה שמתנשאת מעליה, מרחק של כ-500 מטר בקו אווירי הייתה ההליכה לשם ארוכה ומייגעת. מהסיפורים ששמעתי לפעמים נחלו הרוחצים אכזבה כאשר היו מגיעים לבריכה והיא הייתה מרוקנת ממים לאחר השקיית השדות או שהיא הייתה מלאה בירוקת וצפרדעים... על בריכת מי השתייה שסמוך לשער היה מצוף ולפי גובהו היו ילדי הקיבוץ מנסים להבין אם בבריכת השחייה יש מים ואם כדאי להם להשקיע ולהעפיל אל הגבעה לשחק ולרחוץ במים. 

ילדי קבוצת ניצן קופצים לבריכה, 1958. מתוך ארכיון קיבוץ גזית במרשתת

מעקות לירידה למים שנותרו בבריכה הישנה

כאמור, בקיבוצים השונים שימשו בתחילה בריכות ההשקייה גם לרחצה. בריכות השחייה התיקניות והמסודרות בקיבוצים אשר בגין בחר לתקוף עם "הקיבוצניקים המיליונרים ובריכות השחייה שלהם" התפתחו בסוף שנות החמישים ובשנות השישים כאשר הגיעו כספי השילומים והפיצויים לקורבנות השואה. חברי הקיבוצים שהיו זכאים לכך נתנו כספים אלו לקופה המשותפת בקיבוץ שהשתמש בהם עבור צרכים ציבוריים משותפים דוגמת הקמת בריכות שחייה ומבני ציבור אחרים. 

הבריכה החדשה וברקע הר תבור. מתוך ארכיון קיבוץ גזית במרשתת

במחצית שנות השישים, בעזרת כספי השילומים שהעבירו החברים מקבלי הרנטות מגרמניה לקיבוץ, הוקמה בתחומי גזית בריכת שחייה חדשה ומודרנית והבריכה הישנה חדלה לתפקד כבריכת שחייה. אך היא משמשת עד ימינו כבריכת אגירת המים מהקידוח בנחל שפעיל עד היום וממנה מוזרמים המים לשדות השונים. 

הנוף היפה בזריחה כפי שנראה כיום מהבריכה הישנה

  תודה רבה לחברי גזית- חיים שורר, נתן סלע, דבי עצמון ויגאל ירקוני על המידע הרב שחלקו עמי

בית המשאבות בנחל כיום

נתן סלע, איש המים של גזית, בשיטפון בנחל תבור (סביבות שנות ה-70). באדיבות ארכיון קיבוץ גזית

מהרחוב השומם של מסחה ועד לקבוצת הכדורגל דינמו מסחה

יה חביבי- כך נראה הרחוב במסחה- יה חביבי 

כשדינמו מסחה עולה למגרש גם מנצ'סטר סיטי תאכל אצלה קש 

הרחוב הראשי של כפר תבור (צילום מאוספי ביתמונה, ארכיון כפר תבור)

מסחה שם נוסטלגי עם נופך מסתורי ורומנטיות ארץ ישראלית. מקימי הישוב שחוגג בקרוב 121 שנה להיווסדו דבקו בשנים הראשונות בשם של כפר האריסים ששכן שם- מסחה. 

אולם אוסישקין שביקר במקום שכנע אותם לקחת שם 'עברי'. הוא לקח את השם תבור מן ההר העגול והבולט שממערב והוסיף לו את הקידומת כפר. בני המושבה התנגדו לקידומת וחששו ששם זה ימנע פיתוח עתידי של המקום, אך אוסישקין שכנעם בספרו על העיר הגרמנית דיסלדורף שבתוך שמה קיימת המילה כפר (DORF). 

הר תבור בולט ונישא מעל היישוב

כפר תבור, מושבת העלייה הראשונה אשר כשאר אחיותיה נדחקה הצידה בזיכרון ההיסטורי הקולקטיבי הציוני. העליות הבאות, היישובים שהוקמו ואנשי השם שבאו ממנה, לקחו את הבכורה ואת "זכות המספר והזוכר". אך גם לכפר תבור ישנן כמה 'נקודות' ברזומה וזכויות ראשונים: 

 • המורה יוסף ויתקין, אשר לא אהב את עבודתו, זילזל במתיישבים וקילל כל רגע בהיותו שם, אך ייזכר לעד בכתבו מכפר תבור את ה"קול קורא: אל צעירי ישראל אשר לבם לעמם ולציון" המפורסם. 

• אסיפת היסוד והקמת ארגון השמירה היהודית העצמית 'השומר' בשנת 1909 בכפר תבור. 

• יגאל אלון (פייקוביץ) בן המושבה אשר עלה לגדולה בפלמ"ח ולאחר מכן בפוליטיקה הישראלית. 

• בילקוט הכזבים של דן בן אמוץ וחיים חפר מוזכרת מסחה/ כפר תבור לא מעט פעמים, לרוב בצורה שלילית. 

ככר השומר בכפר תבור

אותו חיים חפר כתב בשנות השישים של המאה הקודמת את השיר 'ערב במסחה'- כאן בביצוע התרנגולים.

מספרים שהוא בחר במסחה כי שם נולד יגאל אלון אותו העריץ. מילות השיר מתארות את הפשטות והאווירה הנינוחה של מושבת העלייה הראשונה אשר נדמה שנעלמה כבר מן הנוף בארץ. בשורות השיר מתוארות גם דמויות ומושגים ממושבות נוספות בגליל התחתון שלא קשורים בהכרח לכפר תבור עצמה. לפי סיפורי הוותיקים במקום כשהשיר יצא הם לא התלהבו ממנו וחשבו שחפר לועג להם. בבלוג המעולה עונג שבת מדובר בשיר ובהווי המושבה המיוחד. 

מוזיאון יק"א חצרות האיכרים בכפר תבור

גם חברי להקת תיסלם בחרו לחלוק כבוד למסחה בשירם 'דינמו מסחה'. השיר נכתב בזמן שהלהקה הייתה בסכסוך עם מנהלה ולא יכלה להופיע. חבריה כתבו שירים והוציאו אותם בהקלטות מחתרתיות לרדיו בביתו של יאיר ניצני. כשנכתב השיר בראשית שנות השמונים היה מועדון הכדורגל של מנצ'סטר סיטי בתקופה גרועה ומעניין מדוע בחרו חברי תיסלם דווקא במועדון האנגלי הזה וכמובן גם ביריבה דינמו מסחה (אשמח לשמוע הסברים על כך). כאן ביצוע מעולה של תיסלם בשיר הסיום של הופעתם בקיסריה.

מתי נוצר המוצא הנוכחי של הירדן מן הכנרת

 מוצא הירדן הקדום מהכנרת היה מצפון לתל בית-ירח באזור 'גן רחל'. מוצא הירדן מהימה בתוואי  הנוכחי הוא כנראה בן אלף שנים פחות או יותר. שמו הערבי של המקום (מוזכר אצל שומכר וכן בסקר הPEF) היה באב-א-תום (Bab et-tumm) שמשמעו פתח הפה/הנהר. את היווצרותו יש לזקוף לזכות גורמים פיזיים ואנושיים כאחד עליהם ארחיב כאן.

מוצא הירדן מימת הכנרת בשנת 1902. ניתן לראות סירות ששימשו להעברת אנשים וסחורות. מתוך הירדן בין שני ימים.

הפירוש לשם מערבית. מתוך האינדקס של סקר הPEF.

משך אלפי השנים האחרונות מתקיים בנהר הירדן בין ים המלח וים כנרת תהליך סחיפה לאחור בו מפלס הנהר נוגס ומתחתר בשכבות השונות. גורמים מגבילים ומאיטים של ההתחתרות היו תקופות גשומות ושטפוניות בהן משקעי סחף מהירמוך חסמו את תוואי הירדן והביאו להורדת קצב ההתחתרות (MARCO, 2004). ההתחתרות במשקעים הרכים של תצורת הלשון הביאו את הירדן למפלסים נמוכים יותר ויותר עד שהתאפשרה פריצת הירדן במוצאו הנוכחי שם מפלס קרקעית הנהר נמוכה בשלושה מטרים לעומת המוצא הקדום מצפון לתל בית-ירח (ניב, 1978). בעבר הייתה הימה 'קצרה' יותר ב1.5-2 ק"מ. הכנרת הלכה והתארכה בגלל גלי הים שהיכו בגדה הדרומית התלולה והרכה ועדויות ארכיאולוגיות לכך נמצאו בתל בית-ירח שם התמוטטו ונעלמו הרחובות שפנו לצד הים. הרס נרחב הרבה יותר ארע עקב התערבות אנושית של מפעל נהריים והקמת סכר דגניה בשביל לאגור יותר מים בימה, דבר שהביא לעלייה גבוהה יותר של מפלס הימה. במקביל לכך, עם התפתחות החקלאות האינטנסיבית בבקעת כנרות התרבו כמויות המים שחלחלו והתנקזו אל המצוק הדרומי והשילוב של שני גורמים אלו הביא להרס נרחב ומהיר של חופה הדרומי של הכנרת. ממשלת המנדט בנתה קיר בטון להגנת החוף אך הוא נהרס עם השנים ומנהלת הכנרת הקימה בשנות השבעים סוללות אבן אימתניות וגבוהות שמחזיקות עד לימינו (נון, 1977).

השינויים בקו החוף. מספרו של מנדל נון: הכנרת, 1977.

צמח (סמח') בשנת 1918. בתמונה בית המשאבות ששאב מים מהכנרת אל העיירה. ניתן לראות את המפלס הנמוך ואת הצוקים הגבוהים שמעל. ממוזיאון המלחמה האוסטרלי.

האקלים הים תיכוני בארץ עם חורפים קרים וגשומים וקייצים חמים ויבשים גרם לתנודות קבועות טבעיות במפלסי האגם במהלך אלפי השנים האחרונות, כאשר המשרעה השנתית עמדה לרוב על הבדל של כמטר וחצי בין 209.5- מטר ל211- מטר. קביעת מפלס הסף הנמוך היתה סביבות 212.5- מטר שזהו מפלס קרקעית הירדן במוצאו הנוכחי לפני השינויים של רוטנברג וכן על סמך תוצאות מדידות מסוף המאה התשע-עשרה, ראשית המאה העשרים (זהרי, 2008). מוצאו המקורי של הירדן היה כאמור מצפון לתל בית ירח, זאת כנראה עד לפני כאלף שנה, אז נוצר כראה המוצא הנוכחי. ייתכן שנוצרה נקודת תורפה עקב כוחות טבעיים כגון רעידת אדמה ואפשרי שגם התערבות אנושית, של חפירת חפיר מדרום לתל בית-ירח זירזה שם את פריצת הירדן מהכנרת (אלכסנדר, 2014). 

ישנן עדויות היסטוריות וארכיאולוגיות רבות על כך שהמוצא הקדום המשיך להזרים מים והיה צורך בגשר פעיל ויציב מעל מוצאו שם. גשר א-סינבריה (כך הוא מכונה במקורות ההיסטוריים אך ייתכן והכוונה לגשר הגדול שנמצא מדרום לחיבור שני מוצאי הירדן ועל כך בהמשך) נבנה בתקופה האומיית על המוצא הקדום מצפון לתל ושימש כנראה עד התקופה הממלוכית  (בין המאה השבעית למאה החמש עשרה לסה"נ). בתיאור ממצאי החפירה (אלכסנדר, 2014) מוזכרת ההשקעה בגשר עם ריצוף של אבני בזלת וכבש שהוליך אל הגשר עצמו. על גשר במוצא הנוכחי מדרום לתל לא נמצאו עדיין עדויות ארכיאולוגיות.

מפה עם הגשרים. מתוך שלט הסבר שנמצא באתר החפירות המוזנח.

כבר בתלמוד נרשם המשפט 'אין ירדן אלא מבית ירח ומטה'! עדות היסטורית ראשונה על המוצא הנוכחי ניתן למצוא מפי עולה הרגל הרוסי דניאל שראה בשנת 1106 לסה"נ שתי זרועות מים שיוצאות מהכנרת ומתאחדות במרחק של חצי ק"מ מהימה לנהר אחד 'נהר הירדן'. גם במאה הארבע-עשרה מתאר גיאוגראף מוסלמי את פגישת שתי זרועות הירדן אשר 'יחד הם באים דרך גשר אצ-צנברא (וינוגרדוב, 1998). גם במפות ממאתיים השנים האחרונות מוסמן עדיין המוצא הקדום כפעיל ומלא מים, אף על פי שקצהו לא מחובר לכנרת.

חיתוך החלק הנוגע לעניינינו בו רואים את שתי זרועות הירדן. מתוך מפת ז'אקוטן. חלקה המזרחי של המפה, כולל אזור זה לא מדוייק ומבוסס על מיפוי מקצועי.

גם במפת סקר הPEF מסוף המאה התשע-עשרה עדיין מוצף המוצא הקדום ונראה שהוא קיבל את מימיו מנהר הירדן עצמו. במורשת ההתיישבות הציונית באזור מוזכרת הביצה והשטח הנמוך של בית המוטור בו שכנו המתיישבים התימנים אשר סבלו ממחלות וממלריה. במהלך העשורים הראשונים של המאה העשרים ועם העמקת הירדן עבור מפעל נהריים יובש השטח של המוצא הקדום. בראשית שנות הארבעים ניצלה קבוצת כנרת את תוואי המוצא והקימה שם את בריכות הדגים שלה. שרידים שלהם ניתן עדיין לראות לאורך שביל ישראל באזור 'קבר בובה' ובית המוטור.

מפת הPEF. במוצא הדרומי רשומה מעבורת- אזור נמוך בנהר שאפשר חצייה רגלית. מדרום למפגש שני המוצאים רשומים שרידים של שני גשרים (שניהם מצויינים כחרבים). מאתר עמוד ענן

אזור שפכי נהרות ומוצאם לים מהווים לרוב נקודה נמוכה ורדודה המאפשרת בעונות יבשות ובשעת שפל לחצות שם בבטחה (היזכרו בתמונה המפורסמת של שיירת הגמלים שחוצה את שפך הירקון במוצאו לים התיכון). גם במוצא הירדן מהכנרת היו חוצים בעונות השפל ברגל, או על גב בעלי חיים או בסירות. גשר במוצא הירדן הוקם על ידי הבריטים לאחר מלחמת העולם הראשונה והוא קישר את הדרך אל טבריה עד להקמת סכר דגניה והכביש עליו בראשית שנות השלושים.

חציית הירדן במוצא מהכנרת. הבנות היושבות בעגלה לבושות בשמלות לבנות- אולי לכבוד השבת? מאוסף בן ציון ישראלי אתר ביתמונה

עדות חשובה לקיומם של שני המוצאים שזרמו במקביל במאות השנים האחרונות אפשר לראות מגשרי הירדן החשובים שהוקמו מדרום לנקודת המפגש שלהם. האזור שמדרום לכנרת שימש כצומת דרכים חשוב בכיוון צפון-דרום מבית-שאן לטבריה ובכיוון מזרח-מערב שם עברה דרך מרכזית מעבר-הירדן והחורן אל מישור החוף וכדי לא להסתכן בהצפה של האפיק הקדום נבנו הגשרים המרכזיים דרומית לשם. 

בין שני מוצאי הירדן מהכנרת ועד מפגש הנהר עם נחל יבניאל נותרו עד ראשית שנות העשרים חלקים בולטים של שני הגשרים- ג'סר אל-קנטיר מול אזור חוות ביתניה תחתית וג'סר א-סיד ממש לפני כניסת נחל יבניאל אל  הירדן. עם העמקת והרחבת תוואי הירדן עבור מפעל החשמל בנהריים נהרסו חלקי הגשרים וכיום נותרו שרידים מועטים בלבד.

על גשרי הירדן מדרום לכנרת אני מקווה לרשום בפעם הבאה...

הגשר במוצא הירדן. תמונה מלאחר אמצע שנות העשרים כי באופק רואים את 'הבית הגדול' בדגניה שנבנה בשנים אלו. באדיבות ארכיון דגניה א'.

שרידי ג'סר אל-קנטיר מדרום לדגניה. כנראה לפני מלחמת העולם הראשונה. באדיבות ארכיון דגניה א'.

להרחבה:

ימת הכנרת (מפלסים, הידרולוגיה וגיאולוגיה)- ניתן למצוא באתר מנהלת הכנרת ומאמרים נבחרים

יהושע בן אריה 'עמק הירדן התיכון'

יהודה לייש 'גשרי הירדן' http://tadpisim.kinneret.ac.il/1297.pdf

ירדנה אלכסנדר 'תל בית-ירח. הגשר לאל-סינברה' חדשות ארכיאולוגיות 126

רעידת האדמה של 1927 ששמה את בית זרע על המפה (ההתיישבות בנקודת הקבע)

רעידת האדמה שאירעה הלילה ( 22/01/2022) והורגשה היטב בצפון מזרח הארץ הייתה בעוצמה נמוכה של 3.8 בלבד. ישראל נמצאת באזור מגע בין שני לוחות (שמחולקים אף הם לתתי לוחות) כשקו השבר הסורי-אפריקאי מפריד בין הלוח הערבי ללוח האפריקאי. לפיכך מועד האזור לרעידות אדמה וישנן לכך עדויות רבות, היסטוריות, ארכיאולוגיות וגיאולוגיות. במחקר מקובל שסביב כל 100-150 שנה מתרחשת רעידת אדמה חזקה באזור, ובכל מקרה כל שנה מתרחשות עשרות רעידות אדמה אשר לרוב לא מורגשות על ידינו אלא רק במכשירי מדידה.

במאות השנים השנים האחרונות אירעו רעידות אדמה חזקות בטווח של כמה עשרות שנים. בראשון לינואר בשנת 1837 ארעה רעידת אדמה חזקה שפגעה באזור הגליל ובלבנון ובסוריה. נמנו אלפי הרוגים והעיר צפת נהרסה ופרעות נערכו לאחר מכן ביהודי העיר. גם העיר טבריה סבלה מהרעש וכן מגלים ענקיים מן הכנרת שגרמו להרס ולשיטפונות. נדרשו כמה ימים להעברת הדיווח על הנזקים לביירות ולירושלים ויצאו משם שתי משלחות סיוע שלא עזרו הרבה. יהדות העולם נרתמה לעזרה ולתרומות לניצולים ולשיקום היישובים שנפגעו.

רשימה של הישובים שנפגעו בשנת 1837 כפי שהופיעה בעיתון טיימס. מתוך וויקיפדיה

עברו תשעים שנה ובחודש קיץ חם ב11 ליולי 1927 אירעה רעידת אדמה חזקה נוספת בעוצמה של 6.25 אשר פגעה בכל חלקי הארץ. נזקים כבדים נרשמו בירושלים, ביריחו, בשכם, רמלה, לוד, ברחבי הגליל וכן בעבר הירדן המזרחי. על פי דו"ח של מזכיר ממשלת המנדט נמנו 285 הרוגים ו940 פצועים. רעידת אדמה זו הייתה החזקה באזור במאה העשרים והיא  נמדדה ונחקרה בכלים מודרניים ורישום סיסמוגראפים, הן באירופה והן בארץ בידי הגיאולוג נתן שלם. ממצאיו של שלם הראו על מוקד הרעש באזור צפון ים המלח.

כתבה בעיתון הארץ מיום למחרת עם סקירת הנזקים באיזורים וביישובים השונים מתוך: הספרייה הלאומית

גם אזור עמק הירדן סבל מפגיעות ונזקים. מן הכתבה בעיתון מסופר על בית הכנסרת הספרדי בעיר טבריה שחרב, על המסגד בעיירה סמח' (צמח) שנהרס ועל הכפר עבודייה שחצי מבתיו נהרסו וכן על שני ילדים שנהרגו. כיום, ישנם באוספי הספרייה הלאומית מספר אלבומי צילומים עם תמונות שנתרמו לספרי הלאומית לשם תיעוד ההרס והנזקים בעקבות קריאה של אנשי הספריה לציבור הרחב בעיתונות התקופה. מרבית התמונות הן מהמרכזים העירוניים הגדולים בארץ ובעבר הירדן, אולם ישנן גם מספר תמונות של הנזקים מהכפר ריינה וכן תמונה אחת מדגניה ב'.

צילום של הנזק בקבוצת דגניה ב'. מתוך: אוסף צילומים מן הרעש בארץ ישראל בשנת תרפ"ז

חברי קבוצת מרקנהוף, לימים בית-זרע, שהו בעת רעידת האדמה באתר אום-ג'וני שמדרום לכנרת. אנשי הקבוצה היו חלוצים מגרמניה ושמם נקבע על פי שם החווה בה עשו הכשרתם החקלאית. שבעה חברים ראשונים עלו ארצה בדצמבר 1921 והם ישבו בתחילה בעין גנים ליד פתח תקווה ולאחר מכן באזור עמק יזרעאל, שם חוו תלאות וקשיים רבים. בשנת 1926 קיבלו את הצעתו של יוסף ברץ, חבר דגניה א׳, לעבור לעמק הירדן והקבוצה עברה לאום- ג׳וני עם הבטחה למעבר לנקודת קבע בקרבת מקום.

עוסקים בעבודה חקלאית בחוות מרקנהוף בגרמניה. מתוך: הערך המעולה בוויקיפדיה שכתבה אסתר ניצב על קבוצת מרקנהוף

הנקודה שנבחרה הייתה מדרום לדגניה ב'. בראשית שנות העשרים של המאה הקודמת הוקמו דגניה ב' ודגניה ג' בסמוך לקבוצת דגניה. החקלאות הייתה ברובה חקלאות בעל וללא רווחים רבים והוחלט על העברת דגניה ג' לעמק יזרעאל כיום גניגר. בהמשך העשור הוחל בפיתוח חקלאות אינטנסיבית  ומשאבות המופעלות בדלק הוצבו על הירדן וכך נוצרה האפשרות להעלאת בית זרע להתיישבות בשנת 1927. עם הפעלת תחנת החשמל של נהריים בראשית שנות השלושים וחיבור עמק הירדן לרשת החשמל הוצבו בירדן משאבות גדולות יותר המופעלות בחשמל ונהגה רעיון  אמת המים המשותפת לדגניה ב' ולבית זרע, מפעל שאפשר בשנת 1932 את הקמת קבוצת ס.ס.ס.ר, היא אפיקים על כך בארכיונתן: אמות המים של ההתיישבות הציונית בעמק הירדן).

בתמונה של בית זרע משנת 1936 ניתן לראות מטעים ושדות מושקים. מתוך אתר הקיבוץ: פינת הנצחה למקימי הקיבוץ 

חברי הקבוצה ביקשו להקים את נקודת הקבע בשלמותה ורק לאחר מכן לעבור אליה, אולם רעידת האדמה שמה לאל את כל תוכניותיהם. מתיאורי האנשים מסופר על ישיבתם בחושות (ניסיון להתחבא משמש הקיץ הקופחת) בזמן האירוע ועל הרעידות החזקות והתמוטטות קירות הבוץ על יושביהן. למזלם כולם יצאו החוצה בשלום וללא אירעו פגיעות בנפש והם סרקו את גלי החורבות. הצעות שונות לעזרה הגיעו מיד, בניהן מעבר ליישובים קיימים, אך חברי הקבוצה סירבו לכל הצעת עזרה זולת הכשרת נקודת הקבע ומעבר אליה.

מחוץ לחושות באום-ג'וני לפני רעידת האדמה. מתוך הספר 'בקעת כנרות' של זלמן ווינגרדוב- 'רעידת אדמה באום-ג'וני

המוסדות הציוניים הסכימו לבסוף והביאו פועלים מובטלים שיקבלו שכר על עבודתם לבניית המקום, בעוד אנשי קבוצת מרקנהוף לא הורשו להשתתף בבנייה ואולצו להישאר בתנאי מחייה קשים באום-ג׳וני. בתחילה נבנו האוהלים, הצריפים ומגדל המים והונחה אבן הפינה לבית הראשון אשר הושלם עד שנת 1928. מבנה זה משמש עד היום כסמלה של הקבוצה.

הבית הראשון בשנים המוקדמות. מתוך אתר הקיבוץ: פינת הנצחה למקימי הקיבוץ

לצד הנזקים הרבים שגרמה רעידת האדמה של שנת 1927 בנפש וברכוש, עבור אנשי בית זרע היא הביאה ברכה והאצה של מעברם לנקודת הקבע שאלמלא כן הייתה יכולה לקחת זמן רב הרבה יותר. כיום מציינים בקיבוץ מאה שנה לעליית ראשוני החלוצים ארצה, בית המגורים הראשון עובר שיחזור ושיפוץ של קירותיו החיצוניים ובקומה השנייה ישכנו בעתיד משרדי היישוב.

צילום של המבנה מראשית 2021. קרדיט: מיכאל יעקובסון