המדגה הסמוי מן העין בעמק-הירדן

בריכות הדגים של בית-זרע (התל ליד הוא שרידי הכפר עובדייה). מתוך: ארכיון בית-זרע

הניסיון הרציני הראשון להחזקת דגים בבריכות בארץ, גידולם ושיווקם, היה בקורדניבעין-אפק אשר בעמק זבולון באמצע שנות השלושים. קיבוץ ניר-דוד, בסוף שנות השלושים של המאה העשרים, היה ראשון הקיבוצים להכנסת המדגה כאחד מענפי המשק והחרו החזיקו אחריו משקים נוספים בעמק בית-שאן, בעמק החולה ובמפרץ עכו.

יישובי עמק הירדן החלו בפיתוח ענף המדגה בראשית שנות הארבעים, עם ריכוז אדמות הכפר הערבי צמח בידי הקרן הקיימת לישראל והקמת מפעל המים האזורי להשקיית האזור ממי הירמוך. גורמים אלו אפשרו הפניית משאבי קרקע ומים גם לשם הקמת ענף בריכות הדגים כשקבוצת כנרת וקבוצת דגניה ב' היו הראשונות לחפור בריכות בשטחי ביצות שלא צלחו לגידולי חקלאות- כנרת באפיק הקדום של מוצא הירדן מן הכנרת, ודגניה ב' בשטח ה'זור' של הירדן, אותו ניתן היה למלא מים בגרביטציה. הגורמים העיקריים להכנסת הענף לאזור היו הרצון לפתוח אפיקי פרנסה חדשים, האפשרות לניצול שטחים שלא התאימו לעיבוד חקלאי אחר ושפע מים מנהרות הירדן והירמוך.

ההצלחה הכלכלית הייתה גדולה ותוך שנתיים הוכנסו בריכות הדגים לכל קיבוצי האזור, כאשר כל יישוב החזיק בין 150 ל- 300 דונם בריכות. שטח הבריכות הכללי בעמק הירדן עמד בשנת תש"ו (1945-6) על 1734 דונם מסך של כמעט 14,000 דונם של שטחי חקלאות. הענף המשיך לגדול ולהתפתח והגיע לסך של כמעט 4000 דונם בכלל יישובי עמק הירדן בראשית שנות השישים, עם יבול של 900 טון קרפיון בשנת 1963.

מתוך: אמנון לויה- 'מקומו של ענף המדגה בתולדות ההתיישבות בשנים 1937-1949.' אוניברסיטת חיפה. 2000.

 בסוף שנות החמישים, ראשית שנות השישים חלה תפנית במעמדו של הענף. יישובי עמק הירדן נדרשו לצמצם את תצרוכת המים שלהם או לשנות את ייעודם, זאת בשל כמה סיבות: תכנית המוביל הארצי, העלייה במליחות הכנרת והירדן והטיית מי הירמוך בידי מדינות ערב. הדבר פגע קשות בכדאיות של ענף בריכות הדגים. לפיכך, המלצת תה"ל (חברת "תכנון המים לישראל בע"מ") הייתה להפסיק להזרים מים לבריכות הדגים בעמק-הירדן. בריכות הדגים צורכות כמויות מים גדולות: כ-5000 מ"ק לדונם בשנה. מתכנני החקלאות הדגישו את העובדה שבעתיד ניתן יהיה לקיים את ענף המדגה בבריכות הצורכות מים מתוקים (דוגמת אזור עמק-הירדן) רק כל עוד לא ניתן להשתמש בהם להשקיה. בפגישות של אנשי הקיבוצים עם אנשי המרכז לתכנון חקלאי דובר על צמצום ענף המדגה באזור בהדרגה עד לחיסולו בשנת 1970. בחוברת של המועצה האזורית עמק-הירדן מסוף שנת 1970, בשיחה לגבי מגמות התפתחות האזור ומשקיו, כבר לא מוזכר ענף המדגה כלל.

כיום, למעט ענף המדגה בקיבוץ אפיקים, אין עוד בריכות דגים פעילות באזור עמק-הירדן, אך ניתן למצוא שרידים בנויים של ענף המדגה בכל שטחי הקיבוצים השונים: בריכות בטון ששימשו לאחסנת הדגים לפני שיווקם לערים, סוללות אדמה שהגביהו את פני השטח ליצירת עומק מים לבריכה ו'נזירים' (נזיר- כינוי למתקן לוויסות גובה המים בבריכה). שרידי עבר אלה מייצגים מורשת תרבות ורנקולרית (יומיומית) של מבנים שנבנו מחומרים מקומיים לשימוש יומיומי, על-פי טכנולוגיות מקומיות עממיות (להבדיל מנכסי מורשת מונומנטליים שנבנו ושימשו למטרות טקסיות או הנצחה).

בריכת משלוח של הדגים לשוק- דגניה ב'

כיום ניתן למצוא שרידים אלה לקיום ענף בריכות הדגים לאורך השטחים הגובלים בנהר הירדן והירמוך. בריכת המשלוח של קבוצת כנרת (נראית כיום בשטח המדגה שהוסב בשנות השמונים של המאה הקודמת לשטח קייט ותיירות) הייתה מהראשונות שנבנו בארץ והיא באה לפתור את הצורך ב'עשיית' רשת באמצע הלילה על-ידי מספר רב של אנשים. בשטח המדגה של כנרת נשארו במקומם מכלי התערובת לאחסנת האוכל, מעלית כפות להעלאת הדגים והבריכות מלאות כולן מים. שביל ישראל עובר לאורכן של הבריכות וכך הן מהוות את המכלול השלם והנגיש ביותר שמספר את סיפור המדגה שהתקיים בעבר בעמק-הירדן.

 בריכות הדגים בשער-הגולן התפתחו בזכות 'שני משוגעים לדבר' אשר החלו בחפירת בריכות בשטח ה'זור' של הירמוך. בעת החפירה נתגלו שברי חרסים, כלי אבן וצלמיות אשר עוררו עניין בקרב הארכיאולוגים באזור ובארץ. בעקבות הממצאים ייסדו בקיבוץ חוג של חובבי עתיקות. הקיבוץ לא ביקש רישיון חפירה ומכיוון שהשטח היה אתר ארכיאולוגי הוא נקנס בבית המשפט בנצרת בסכום של 5 לירות... כאשר התמלאו הבריכות במים החלו להופיע גם ציפורים רבות שהיוו חגיגה לחובבי הטבע. ממזרח לקיבוץ ניתן לראות את שרידי סוללות העפר שהגביהו את הבריכות, את בריכת המשלוח החוסה בצל אקליפטוס ענק ומכלי אחסנת תערובת שכיום נמצאים בין עצים וסבך סמוך לגדר המערכת.

ענף המדגה בעמק-הירדן מהווה חלק מנוף ההתיישבות החקלאית היהודית של העת החדשה. על-אף שנוף זה הוא ברובו מתוכנן בידי מתכננים מקצועיים חקלאיים, הוא ראוי להיכלל בקטגוריה של נוף ורנקולרי, משום שהוא תוכנן לא משיקולי יופי ואסתטיקה אלא מתוך שיקולים יצרניים שבאו להתמודד עם קשיי האקלים, הקרקע, הטופוגרפיה וההשקיה. לנוף החקלאי של עמק הירדן תרומה חזותית להפיכת הארץ לירוקה ופורחת ותרומה חברתית חינוכית של סיפור המורשת הציונית בשטח ובמראה עיניים. נוף  זה מהווה תשתית לפעילות נופש ותיירות ענפה ומהווה מרכיב חשוב בהכנסה של יישובי האזור.

לקריאה נוספת

בן-אריה, יהושע. עמק-הירדן התיכון. הקיבוץ המאוחד, מרחביה, 1965.

אשל, צדוק (עורך). 40 שנות מדגה בישראל. ארגון מגדלי דגים בישראל, חיפה, תש"מ.

עמית-כהן, עירית. 'מורשת תרבות ורנקולרית'. אתרים 51. המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, 2012. עמ' 17.

בריכת המשלוח של אשדות-יעקב (איחוד?) כיום מעבר לגדר המערכת עם ירדן

מיכל אחסנת תערובת שנותר מהמדגה בשער-הגולן, סמוך לגדר המערכת עם ירדן