שתי גדות לירמוך, זו שלנו זו גם כן?!

 קו מסילת הברזל בין חיפה לדרעא כגורם מעצב של הגבול באזור נהר הירמוך

עד לתום מלחמת העולם הראשונה היה אזור הגולן חלק מהאימפריה העות'מאנית הגדולה. הגולן היווה אזור מנהלי מוגדר, נפה שבירתה קונייטרה שהשתייכה לסנג'ק/מחוז דמשק שהיה חלק מוילאיית/פלך א-שמס, כאשר ממערב לו אזור ארץ ישראל הצפוני היה חלק ממחוז ביירות. אזור הגולן היה חלק ממחוז דמשק אך עד לסוף המאה התשע עשרה הוא עדיין השתייך למחוז החוראן אשר מבחינה גיאוגראפית הנם אזור אחד. גוטליב שומאכר מציין בספרו על הגולן משנת 1886 שנהר הירמוך מהווה את גבולו הדרומי של הגולן. הוא כותב על בני שבט ערב אל-מנאד'ירה ששוכנים בעמק הירמוך והם כפופים לתחום השיפוט של אירביד בעג'לון אך גם לתחום השיפוט של מחוז החוראן. במפות שלו מסוף המאה התשע-עשרה ומראשית המאה העשרים מסומנות דרכים החוצות את נהר הירמוך מצפון לדרום.

מפת הווילאייתים באזור מוויקיפדיה- הערך ווילאיית (באנגלית)

הדיונים על קו הגבול בין סוריה לעבר הירדן נערכו בזמן מלחמת העולם הראשונה ולאחר מכן בתקופת המנדט. הגבול נוצר על ידי ממשלות בריטניה וצרפת ששלטו על שטחי המזרח התיכון בתום המלחמה והוא אושר סופית בידי חבר הלאומים בינואר 1932,בצמידות לאישור קו הגבול בין עיראק לסוריה. קו הגבול הראשון ששורטט היה של הסכם סייקס-פיקו משנת 1916 עם קו העובר מראש הנקרה אל הכנרת אשר נחצתה לשניים וממשיך מזרחה באזור עמק הירמוך. בוועידת השלום בפריז לאחר המלחמה הוחל בדיונים לגבי תיחום הגבול בין הבריטים לצרפתים וגם נציגי התנועה הציונית ניסו להשפיע ולקבוע בארץ ישראל קו צפוני ומזרחי ככל שאפשר אולם השפעתם על הדיונים הייתה זניחה.

ההסכם בין הצרפתים לבריטים משנת 1920 השאיר בידי הבריטים חלק מהגולן המערבי ובידי הצרפתים את האזור המזרחי של ימת הכנרת. ועדת ניוקמב-פולה וההסכם הרשמי בעקבותיה בשנת 1923 הוקמה לסימון הגבול בשטח והיא עיצבה בסופו של דבר  את הגבול במתכונת שונה כשקו הגבול עובר במרחק של 500 מטר ממזרח לנהר הירדן וכן במרחק של 10 מטרים ממזרח לכנרת. כל האזור שמדרום מזרח לימה ועד אל-חמה נכלל בתחומי ארץ ישראל המערבית.

תיחומי הגבול השונים בין הבריטים לצרפתים- מאתר יחדה למען רמת הגולן

האזור של בקעת אל-חמה בתוך עמק הירמוך עבר במהלך שנות העשרים מספר פעמים בין הישויות הפוליטיות והמדינות החדשות שנוצרו- פלשתינה/ארץ-ישראל, עבר הירדן וסוריה. רק לקראת סופו של העשור הוכר אזור אל-חמה וכמובן השטח שממערב לו עד לנהר הירדן כשייך למנדט הבריטי בארץ ישראל.

כתבה מעיתון הארץ משנת 1928- מהספרייה הלאומית- מדור עיתונות היסטורית

לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה והסכמי שביתת הנשק וויתרה ממשלת תורכיה על זכויותיה בנוגע למסילה החיג'אזית והיא הסכימה להפקיד זכויות אלו בידי הממשלות הבריטית והצרפתית ששלטו כעת על קטעי המסילה.

חברת הרכבות "Palestine Railways" (קיצור P.R) הוקמה על ידי שלטונות המנדט והייתה אחראית על הפעלת קווי הרכבת השונים בארץ ישראל כולל קו שלוחת הרכבת בין חיפה לדרעא ודמשק. קטע המסילה בין אל-חמה לדרעא עבר בתחומי המנדט הצרפתי בסוריה אולם הוא הופעל בתחילה בידי חברת P.R מכיוון שהוא קישר לקו מסילת הברזל שבעבר הירדן. בשנת 1924 החליטה הנהלת הרכבת לוותר על הקטע שבעמק הירמוך מכיוון שהוא היה לא רווחי עם הוצאות תפעול גדולות מן ההכנסות, זאת בשל ריבוי הגשרים והמנהרות שהצריכו תחזוקה אינטנסיבית, רצופה ויקרה. האחריות על הקו בנהר הירמוך הועברה לידי הממשלה בסוריה. בשנת 1928 הוחלט שתחנת הרכבת באל-חמה, התחנה בלבד ולא הבקעה עצמה, תועבר לאחריות חברת הרכבות הצרפתית ותחנת הגבול בין שתי חברות הרכבת נקבעה בצמח.

ההפרדה בין חברת הרכבות הארץ ישראלית לחברת הרכבות הסורית- עיבוד תמונה מוויקפדיה- רכבת העמק

ההסכם משנת 1923 קבע את הגבול בין לבנון וסוריה לבין ארץ-ישראל והוא הגיע רק עד לאל-חמה. המשך הגבול מזרחה לאורך עמק הירמוך והלאה אשר לשמו נתכנסנו כאן נקבע רק שמונה שנים מאוחר יותר בסוף שנת 1931. העיכוב באישור הגבול באזור זה נבע מאי הסכמות בין הצדדים שעסקו יותר בשיקולים פוליטיים מאשר גאוגרפיים. הבריטים רצו לשמור בידיהם את השליטה על כל הקו של שלוחת הרכבת מחיפה לדרעא, וכאשר הם נוכחו לראות שהדבר לא יעלה בידם הייתה מחשבה להעביר דרך עמק הירמוך מסילת ברזל נוספת מעיראק אל חיפה וגם קו צינור נפט אשר הוקם לבסוף דרומה משם. עיכובים נוספים חלו באזור הר הדרוזים עם פרוץ המרד הדרוזי באמצע העשור השני והדיונים בין הבריטים לצרפתים לאחר מכן על תיחום הקו באזור.

קו הגבול שנקבע בין עבר הירדן לסוריה בשנת 1931-1932. מוויקיפדיה גבול ירדן-סוריה (באנגלית)

וכאן

דיווח הממשלה הבריטית על אישור ההסכם בחבר הלאומים- תיק ארכיוני בנושא מאתר האומות המאוחדות

ההסכם הסופי בשנים 1931-1932 התייחס בבירור לקיומה של מסילת הברזל בעמק הירמוך. למרות הנוהג המקובל לקביעת קו גבול באמצעות עצמים פיזיים בולטים וברורים, לדוגמה קביעת קו גבול בנהר או ברכס הרים, כאן הייתה התייחסות מוצהרת לקו מלאכותי בעל חשיבות פוליטית אשר גם בריטניה וגם צרפת רצו לשלוט בו. לבסוף הייתה ידם של הצרפתים על העליונה כאשר הם קיבלו את האחריות על מסילת הברזל בקטע בעמק הירמוך ועד דרעא. לפיכך נקבע בהסכם הסופי שגם אם מסילת הרכבת עוברת מדרום לנהר הירמוך עדיין תהיה האחריות לקו והשליטה בה בידי הצרפתים ששולטים בסוריה, ובחלק מהמקומות עובר קו הגבול מדרום למסילת הברזל גם במקומות בהם נמצאת המסילה מדרום לנהר הירמוך.

סימון הגבול מדרום ומצפון לירמוך- מפה מפורטת מהתיק הארכיוני באו"ם (שם ניתן לצפות ברזולוציה ממש טובה ולהגדיל המפה)

 בהסכם ובמפה שצורפה נרשם שבקטע שממזרח לאל-חמה ועד לאל-מקבי (מקרין או מקברין, כיום האזור מוצף בעקבות סכר מקרין) הגבול עובר לאורך גדת הירמוך אך שני הצדדים מסכימים כי קטע המסילה בתחום זה נתון למרות ואחריות סוריה. בקטע הנהר שנמצא כיום בשליטת ישראל עוברת מסילת הברזל מדרום לירמוך בשני קטעים. בקטע הראשון בין גשר אם-בוטמה ממזרח לאל-חמה ועד לגשר שק-אל-ברד, היכן שנחל מיצר מתחבר לירמוך המסילה עוברת בצד העבר ירדני של הנהר אך הגבול מסומן באמצע נהר הירמוך. הקטע השני נמצא כשני ק"מ ממזרח למנהרת הרכבת הראשונה בירמוך, מנהרה שנגישה בשנים האחרונות לסיורים, שם חוצה מסילת הברזל את הירמוך לצד העבר הירדני בשנית והיא ממשיכה מזרחה מדרום לנהר לעבר תחנת ואדי-חאלד והלאה לכיוון משולש הגבולות. בקטע זה ניתן לראות  במפות  שקו הגבול עובר מדרום למסילת הברזל שנמצאת כאמור מדרום לנהר הירמוך.

גשר הירמוך מס' 6- ממערב לתחנת וואדי-חאלד. מפליקר- תצלומי אוויר בריטיים של מסילת הירמוך

תיקון לגשר לאחר שיטפון- ללא ציון תאריך. מפליקר- תמונות היסטוריות של מסילות ברזל

על הגשרים באזור תחנת ואדי-חאלד ועל תחנת הרכבת עצמה אפשר להרחיב בספרו של יהודה לבנוני "מחמורו של השולטן לרכבת העמק", עמודים 702-703, וגם בבלוג המצויין באנגלית Mad in Israel.

תחנת וואדי חאלד מהבלוג המצוין MAD-IN-ISRAEL (באנגלית)

בסיום מלחמת ששת הימים שלטה ישראל ברמת הגולן לאורך עמק הירמוך מאל חמה ועד לנהר הרוקאד ואזור משולש הגבולות. גם בעשורים שלאחר מכן המשיכו להתרחש תקריות גבול עם מחבלים ועם צבא ירדן וצה"ל קיים באזור נוכחות צבאית קבועה. לעניין קו הגבול בנהר הירמוך נחשפתי לפני מספר שנים בהתכתבויות בפורומים שונים בהם דובר על נוכחות צבאית מדרום לנהר הירמוך באזור תחנת ואדי-חאלד. כתב על כך משה מאירי ז"ל מבית השיטה וגם אילן בן-נון מאשדות-יעקב מאוחד סיפר לי לאחרונה שבשנות השבעים הוא הוביל כקצין צעיר פטרולים ממשולש הגבולות ועד אל חמה לאורך מסילת הברזל, כולל באזור תחנת ואדי-חאלד היכן שהמסילה עברה מדרום לנהר.

שרשור בנושא משנת 2009 באתר 'פרש'

קביעת קו הגבול בין סוריה לעבר הירדן תרמה תרומה גדולה למיפוי של האזור. עד להסכם זה לא היו בנמצא מפות מדויקות ובקנה מידה גדול של עמק הירמוך ודרום רמת הגולן כפי שהתלונן על כך במכתב איש ציבור בריטי וקביעת הקו הכריחה מיפוי וסקר מדויק של אזור קו הגבול וסימונו במפות.

קו הגבול במפה משנות ה40 מהספרייה הלאומית

בהסכם השלום עם ירדן דובר על הגבול בין שתי המדינות רק עד אל-חמה ולא ממזרח לה, שם ישראל סיפחה את רמת הגולן לשטחה אך ירדן ושאר מדינות העולם למעט ארה"ב אינן מכירות בסיפוח זה.

בשנים האחרונות מפעיל בית ספר שדה קשת-יונתן סיורים לאזור עמק הירמוך ממערב וממזרח לאל-חמה. בליווי הצבא ניתן להגיע עם מדריכי בית הספר אל גשר אל-חמה ההרוס וכן  אל מנהרת הרכבת המרשימה וגם לרדת אל נהר הירמוך עצמו. אוגדת הבשן הוציאה בשנת 2018 קובץ פרסום על אזור משלוש הגבולות שניתן למצוא במרשתת עם סקירה נרחבת גיאוגראפית והיסטורית של האזור.

להרחבה

ביגר, גבול הגולן = ג׳ ביגר, ׳התיחום הפוליטי של אזור רמת הגולן בתקופת המנדט׳, בתוך: א׳ דגני ומ׳ ענבר (עורכים), ארץ הגולן והחרמון, תל־אביב תשנ״ד, עמ׳ 588־577.

הסכם הגבולות בין עבר-הירדן וסוריה (מסמך מעניין בן מאות עמודים) מאתר האומות המאוחדות 

מאמר אקדמאי משנת 1995 על קביעת קו הגבול (באנגלית) V. M. Amadouny (1995). "The Formation of the Transjordan-Syria Boundary, 1915-32". Middle Eastern Studies. Taylor & Francis, Ltd. 31 (3): 533–549.

מסמך משנת 1969 של מחלקת המדינה האמריקאית על קו הגבול (ניתן לראות המסמך בהפנייה מס' 2 בדף הוויקיפדיה על הגבול בשפה האנגלית)

בבלוג MAD-IN-ISRAEL בפוסט על אזור משלוש הגבולות ובפוסטים נוספים שקשורים לירמוך, למסילת הברזל עם המנהרות והגשרים שלה

אבן זיכרון גרמנית מימי מלחמת העולם הראשונה בצמח/סמח'

 בשיטוט במרשתת בין תמונות היסטוריות מצאתי באתר FLICKR אלבום תמונות מארץ ישראל שהעלה הארכיון הבריטי מתוך אוסף הצילומים של משרד המושבות הבריטי. באלבום מאות תמונות שצולמו לאורך כל תקופת המנדט הבריטי בארץ, תמונות של אישים רמי דרג, מקומות ויישובים ונופים שונים ותמונות של אירועים וחיי היום יום של היהודים, הערבים והבריטים בארץ ישראל. (קישור לאלבום). 

עיבוד ושיפור תמונת אבן הזיכרון. מתוך הארכיון הבריטי הלאומי 

באחת התמונות, תמונה שנראה שצולמה מתוך אלבום כרוך, נראית מצבת אבן ובהסבר לתמונה רשום: Memorial Stone of German Soldiers Samakh (אבן זיכרון לחיילים גרמניים, סמח'). טווח התאריכים בה צולמה התמונה רשום 1920-1929. מצבת האבן עצמה תופסת את מרבית התמונה וברקע ניתן לראות קו שייתכן ומפריד בין ימת הכנרת והשמיים מעל. הרזולוציה של התמונה לא טובה אך בהגדלה שלה הצלחתי לקרוא את מרבית הכיתוב באבן:

Hier ruhen fsrn der heimat am 21 november 1916 durch minenexplosion gefallen deutsche pioniere der minenwerrerabten

והתרגום לעברית, בעזרתו של ערן תירוש, יו"ר העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בישראל: כאן נמצאים/נחים רחוק מהמולדת החיילים אשר נהרגו מפיצוץ מוקשים ב- 21.11.1916 מיחידת הנדסה גרמנית.

אח"כ מופיעים שמות 12 החיילים שמתו כאן לדוגמה על JOSEF ULRICH שניתן לזהות את שמו על האבן

 ולמטה כתובת קצרה das Deutschland gedenkt ihres גרמניה מודה לגיבוריה (?)

מבירור עם ערן תירוש ועם נורברט שווקה אשר חוקר ופועל להנצחת מעורבות הכוחות הגרמניים בלחימה בארץ ישראל במלחמה זו, עולה כי מדובר היה בקרון רכבת שהובלו בו חומרי נפץ שהתפוצץ בעיירה סמח'. גיצים מהקטר הגיעו אל הקרון והציתו את התחמושת הרבה שהייתה שם. הפיצוץ היה כל כך חזק שאפילו פסי הרכבת עפו באוויר ונפלו על בית מקומי בו נערכה חתונה. המקרה מוזכר גם בספרו של מרדכי בן הלל הכהן אשר מספר על פיצוץ קרון התחמושת. נמנו כמאתיים הרוגים ופצועים מכיוון שבקרון סמוך הובלו עריקים של הצבא ורבים מהם נפגעו. לפי הכהן היו בין ההרוגים גם מספר פקידים וחיילים גרמניים. הם נקברו במקום הפיצוץ והוקמה לזכרם האנדרטה. עם חלוף הזמן נעלמה מצבת האבן וכיום לא ידוע מה עלה בגורלה... 

מתוך ספרו של יהודה לבנוני ז"ל- ''מחמורו של הסולטן לרכבת העמק'' (תודה לחן מלינג על ההפניה!)

את כל שניים עשר  שמות החללים הצלחתי למצוא בחיפוש באתר האינטרנט של וועדת קברי המלחמה הגרמניים. בדף  היזכור שלהם מופיע אותו תאריך, יום הפיצוץ בסמח' ה-21.11.1916, וכן רשום שמקום קבורתם של החללים הוא בית הקברות הצבאי לחיילים גרמנים בנצרת. 

מראה כללי של בית הקברות בנצרת

מצבת זיכרון אחת מתוך ארבע, עם שלושה שמות חללים. רשום שהם מצמח ותאריך הפיצוץ

ראשיתו של בית הקברות הגרמני בנצרת כבית חולים שדה מספר 213 של הכוחות הגרמניים שהתמקמו במהלך מלחמת העולם הראשונה בבית החולים המשפחה הקדושה. כחמישים חיילים שנפטרו בבית החולים בזמן הטיפול נקברו שם בחצר בית החולים. בשנת 1928, לפי התחייבות בריטניה בהסכמי וורסאי, הושג הסכם בין ממשלת המנדט והקונסול הגרמני בארץ ישראל על הקמת בית קברות גרמני מרכזי עבור החיילים הגרמניים שנפלו בארץ. הוועדה הגרמנית לקברי מלחמה לקחה על עצמה את בניית המתחם ושרידי חיילים גרמנים מכל רחבי הארץ נאספו והובאו לקבורה בנצרת בסיוע וועדת חבר העמים לקברי מלחמה. המקום נחנך רשמית בקיץ 1935 כאשר לפי כתבה עיתונאית על אירוע הפתיחה היו במקום 217 קברים. 

הכתבה מזמן פתיחת המקום. מתוך תיק בנושא קברי חללי אויב של וועדת חבר העמים לקברי מלחמה

שניים עשר החיילים הגרמנים שנהרגו בפיצוץ קרון התחמושת בשנת 1916 נקברו במקום התקרית על שפת הכנרת במתחם מגודר ומסודר. גם בקרב על סמח' ב- 25.09.1918 נהרגו חיילים רבים- תורכים, גרמנים ואוסטרלים. נמנו 98 הרוגים גרמנים ותורכים, וכן 17 חיילים אוסטרלים. במהלך שנות העשרים של המאה הקודמת הועברו גופות החיילים האוסטרליים  אל בית הקברות בחיפה. 

קברי החיילים האוסטרליים מכיבוש צמח/סמח'- 1918 וכיום. הגבעה בה מצולם השולחן נמצאת בין המכללה לכפר הנופש של מעגן ועובר בה שביל סובב כנרת. בשחור לבן מתוך מוזיאון המלחמה האוסטרלי

במפה בת ארבעה חלקים של העיירה סמח' משנת 1925 מצוין אזור מתוחם- מצפון למבני התחנה וסובבן הקטרים וממזרח למזח של העיירה (כיום שביל הגישה לימה שממזרח למבני המכללה האקדמאית) כ'אזור מיוחד' ובו בית קברות מוסלמי גדול וגם מסומן בית קברות גרמני. לדעתי הכוונה באזור מיוחד שזו אדמת וואקף.

בית הקברות הגרמני מסומן בעיגול אדום. בקישור למפה מאתר הספרייה הלאומית רשום טבריה ולא צמח...

החללים התורכים והגרמנים שנהרגו בקרב של 1918 נקברו בידי חבריהם באתר הקרבות עצמו. קבריהם נכרו על שפת האגם בסמוך לבית הקברות המוסלמי ששירת את תושבי העיירה. בשנים שלאחר מכן הקברים לא טופחו או נשמרו והם סבלו מהזנחה ומפגעי הטבע. 

שבויים גרמניים קוברים את גופות חבריהם בצמח. ממוזיאון המלחמה האוסטרלי

כשנחנך בית הקברות לחיילים הגרמניים בנצרת בשנות השלושים הועברו גופותיהם של הרוגי פיצוץ הקרון משנת 1916 לאתר החדש והקברים שלהם נמצאים בפרוזדור הראשון מצד שמאל כשנכנסים למתחם. לעומת זאת, לא נמצאו בסמח' קברים וגופות של חיילים גרמניים מקרב 1918 שניתן היה לאתר ולהעביר לנצרת. במקום זאת הוצבו לזכרם לוחות זיכרון עם שמות החללים בפרוזדור המקביל. החיילים התורכים לעומת זאת איתרע מזלם וקבריהם נותרו במקומם המקורי, איש לא ניסה בזמן אמת לאתר הקברים ולאסוף הגופות ולהעבירם למקום מסודר. גם בשנות החמישים של המאה הקודמת עדיין מוזכרת צמח (סמח') בהתכתבויות של וועדת חבר העמים לקברי מלחמה בנושא של קברי חיילי אויב עם שני בתי קברות לחיילי הכוחות התורכיים אשר מונים 238 קברים.

התכתבות בנושא קברי חיילים תורכים ממלחמת העולם הראשונה. מתוך תיק של וועדת חבר העמים לקברי מלחמה

כאמור, במהלך המלחמה הנוהג המקובל היה קבירת החללים באתרי הקרבות עצמם. כך נקברו הרוגי פיצוץ קרון התחמושת בסמח' על שפת האגם והוקמה אבן הזיכרון לזכרם וכך גם לאחר הקרב בספטמבר 1918, כאשר הובאו לקבורה שם החללים האוסטרלים, הגרמנים והתורכים. כמו חללי בית הקברות של כנרת ולהבדיל אלף אלפי הבדלות זכו גם הם לשכון באחד מבתי הקברות המיוחדים והמרשימים ביותר עם הנוף הנפלא של אגם הכנרת והרי הגליל, הגולן והחרמון כתפאורת רקע... 

אנדרטת הזיכרון הראשונה  שהוקמה בצמח לזכר חללי קרבות 1948 בקרב על עמק הירדן, גם אנדרטה זו כמו אבן הזיכרון הגרמנית הוצבה במיקום מדהים ומרשים למול הכנרת וההרים שמסביב לה. מתוך הארכיון הציוני המרכזי

 

בריכת ההשקייה (והשחייה) הישנה של גזית

 אנו כולנו כולנו לבריכה
גופנו עירום ונפשנו שמחה... (מתוך 'שיר הבריכה' באתר זמרשת)

זריחה בבריכת ההשקייה במצבה כיום

זאב וילנאי, חוקר ארץ ישראל, טען שההנאה והבילוי ברחצה במים, תחילה בים ובנחלים ובהמשך בבריכות מלאכותיות, החלו עוד בתקופות הקדומות. בעבר מילאו בתי המרחץ הפרטיים והציבוריים שנבנו בעיר תפקיד מרכזי בחיי התושבים היהודיים והנוכרים כאחד וכך גם אתרי המרחצאות במעיינות החמים ברחבי הארץ. תרבות הבילוי והרחצה היוותה את אחד מעמודי התווך של התרבות הרומית והיא הייתה חלק מתרבות הפנאי והעינוג של אזרחי רומא והאימפריה. בתקופה זו היו נפוצים בתי מרחצאות פרטיים וציבוריים בכל רחבי האימפריה. בתי המרחץ הציבוריים נבנו על ידי השלטון או עשירי העיר ונדבנים והיו פתוחים עבור כלל האזרחים. הם שימשו עבור רחצה וניקיון הגוף והשהייה בהם נחשבה כזמן איכות, בילוי ונופש. בתקופה הביזאנטית היו נפוצים בתי המרחץ בתוך מכלולי הבנייה של המנזרים באזור ובתקופה המוסלמית הלך והתבסס החמאם כמקום הרחצה הנפוץ בארץ. 

בנות בביקיני במשחקים ורחצה- חלק מפסיפס בווילה רומית שנחפרה בסיציליה. מתוך וויקיפדיה

בריכות שחייה נבנו לצרכי ספורט ואימונים צבאיים כמו גם לשם פנאי, נופש ורחצה. אנשים אמידים ובני המעמד הגבוה הקימו לעצמם בריכות שחייה בבתיהם. דוגמה יפה לכך היא בריכת השחייה שהקים לעצמו הורדוס בהרודיון. בריכת ענק זו הייתה באורך של 70 מטר וברוחב 45 מטר עם עומק של 3 מטרים והייתה חלק ממכלול גני הארמון המרשימים. 

שרידי הבריכה הענקית בהרודיון. מתוך אתר משלחת החפירות להרודיון 

בריכות ומאגרי מים להשקיית גידולים חקלאיים שימשו מאז ומתמיד כמקום בילוי ורחצה למבוגרים וילדים כאחד, וכך גם הים וחופו בהם התפתחה תרבות ייחודית של בילוי ונופש, מפלט (כמעט יחידי!) מלהט הקיץ ושבירת שיגרת חיי היום יום. עם התחדשות ההתיישבות החקלאית בארץ ישראל התפתחה תרבות הרחצה והבילוי במקווי מים טבעיים וגם בבריכות השקייה אותן היה אפשר למצוא בכל יישוב- בפאתי הערים, במושבות במושבים ובקיבוצים (כאן לדוגמה בקיבוץ שריד). חווית הרחצה והפנאי בבריכות אלו השאירה חותמה במורשת הציונית והיא מונצחת בספרים, בסיפורים, בשירה ובתצלומים. מומלץ לקרוא על כך כאן בבלוג המעניין 'עונג שבת'. בכתיבתי כאן אתמקד בבריכת השחייה הישנה של קיבוץ גזית בו אני גר.

קיבוץ גזית שוכן בחלקו המזרחי של הגליל התחתון, באזור עם יחסית מיעוט משקעים לעומת שאר חלקי הגליל התחתון והעליון. בין שנת 1943 לשנת 1947 גרו בכפר טירה הסמוך מתיישבי ארגון בורכוב ביחד עם שכניהם הערבים (בהמשך הקימו את מושב רמת צבי). בתחילה סיפק נחל תבור המתחתר מתחת לרמה בה שכן הכפר את מי השתייה והשימושים הנוספים, אולם היה צורך בהובלתו במכלי מים בידי אנשים, בעלי חיים ולבסוף משאית . אנשי עין דור ששהו במקום בשנת 1947 הניחו צינור מים ממעין בנחל אל עבר הכפר, אולם המים סופקו במשורה ורק לכמה שעות ביום. 

'מאגרי המשקפיים'- מאגרים שמשמשים כיום לתפיסת מי שיטפונות בחורף בנחל תבור 

קיבוץ גזית שהוקם בשנת 1950 במקומו הנוכחי סבל בשנים הראשונות מחסור חמור במים והסתמך בשנותיו הראשונות על חקלאות פלחה חרבה שהתבססה על משקעים טבעיים בלבד ושקד על פיתוח משק בעלי חיים מגוון. המחסור החמור במים היווה גם הסיבה הראשונה במעלה להקמתו של מפעל החרסינה נעמן גזית לייצור כלי חרסינה שהיה מהמפעלים התעשייתיים הראשונים בקיבוצים וסיפק מקור פרנסה בראשית שנות החמישים. 

בניית בית המשאבות בנחל. באדיבות ארכיון קיבוץ גזית

עם הקמת המדינה נעשו ניסיונות בכל רחבי הארץ בחיפושי מים וקידוחים שיספקו מים ליישובים ולחקלאות ושאר השימושים. לאורך נחל תבור נעשו מספר קידוחים שסיפקו מים לכפר קיש ולעין דור הסמוכות לגזית ואז הוחל בקידוח ניסיון בסמוך לתל רכש באפיק הנחל. נקודת הקידוח נעשתה בהמלצתו של ליאו פיקארד, גיאולוג ומומחה במי תהום שפעל רבות בנושא לפני ולאחר הקמת מדינת ישראל. הובאה מכונת קידוח בשנת 1952 למקום ולאחר כמה קידוחי נפל נמצאו מים בכמות ובאיכות ראויה. 

כתבה בעיתונות התקופה על ניסיון הקידוח. באדיבות ארכיון קיבוץ גזית

מפה של האזור מסוף שנות ה-50. נקודת הקידוח מסומנת באותיות P.E

בנקודת הקידוח בנחל תבור, בגובה פני הים, הוקם מכון השאיבה שקיים עוד היום וממנו הונח צינור שהעלה את המים לבריכת בטון בנקודה הגבוהה ביותר במשק- מעל לשער הכניסה לגזית בגובה של 150 מטר מעל פני הים. מבריכה זו הוזרמו המים בגרביטציה לצרכי שתייה ושימושים מצומצמים נוספים בתוך המשק. עודפי המים המשיכו הלאה אל הגבעה המתנשאת מעל הקיבוץ בגובה של כ-200 מטר מעל פני הים. על גבעה זו הוקמה בריכת אגירה ממנה היו מחלקים המים בגרביטציה לשדות השלחין וגידולי הצומח השונים. פעולת הקידוח, בניית המכון, הנחת קו המים ובניית בריכת המים ובריכת ההשקאה נעשו בעזרת מימון כספי של הסוכנות היהודית. 

בריכת ההשקייה מסומנת בצד שמאל של המפה (POOL)

בניית הבריכה כשברקע נראית בריכת המים בשער ומבנים בקיבוץ. באדיבות ארכיון קיבוץ גזית

במחשבה מרחיקת לכת תוכננה והוקמה הבריכה שתשמש גם כבריכת השחייה של הקיבוץ, עם רצפה וקירות מבוטנים ועם מעקות ודרגיות לירידה בטוחה אל המים (אדני הקפיצה שקיימים גם היום הם מתקופה מאוחרת יותר(. היה צורך לסיים לבנות את הבריכה ביום אחד על מנת שהרצפה והקירות המבוטנים לא ייסדקו. חיים שורר מספר שהעבודה נכנסה לשעות הלילה, אז הובאו כל הטרקטורים של הקיבוץ והועמדו מסביב והאירו בפנסיהם על מנת שיוכלו להמשיך בעבודה. 

פתיחת המים לבריכה ביום חנוכתה. באדיבות ארכיון גזית

מכיוון שהבריכה נמצאה מחוץ לגזית, על הגבעה שמתנשאת מעליה, מרחק של כ-500 מטר בקו אווירי הייתה ההליכה לשם ארוכה ומייגעת. מהסיפורים ששמעתי לפעמים נחלו הרוחצים אכזבה כאשר היו מגיעים לבריכה והיא הייתה מרוקנת ממים לאחר השקיית השדות או שהיא הייתה מלאה בירוקת וצפרדעים... על בריכת מי השתייה שסמוך לשער היה מצוף ולפי גובהו היו ילדי הקיבוץ מנסים להבין אם בבריכת השחייה יש מים ואם כדאי להם להשקיע ולהעפיל אל הגבעה לשחק ולרחוץ במים. 

ילדי קבוצת ניצן קופצים לבריכה, 1958. מתוך ארכיון קיבוץ גזית במרשתת

מעקות לירידה למים שנותרו בבריכה הישנה

כאמור, בקיבוצים השונים שימשו בתחילה בריכות ההשקייה גם לרחצה. בריכות השחייה התיקניות והמסודרות בקיבוצים אשר בגין בחר לתקוף עם "הקיבוצניקים המיליונרים ובריכות השחייה שלהם" התפתחו בסוף שנות החמישים ובשנות השישים כאשר הגיעו כספי השילומים והפיצויים לקורבנות השואה. חברי הקיבוצים שהיו זכאים לכך נתנו כספים אלו לקופה המשותפת בקיבוץ שהשתמש בהם עבור צרכים ציבוריים משותפים דוגמת הקמת בריכות שחייה ומבני ציבור אחרים. 

הבריכה החדשה וברקע הר תבור. מתוך ארכיון קיבוץ גזית במרשתת

במחצית שנות השישים, בעזרת כספי השילומים שהעבירו החברים מקבלי הרנטות מגרמניה לקיבוץ, הוקמה בתחומי גזית בריכת שחייה חדשה ומודרנית והבריכה הישנה חדלה לתפקד כבריכת שחייה. אך היא משמשת עד ימינו כבריכת אגירת המים מהקידוח בנחל שפעיל עד היום וממנה מוזרמים המים לשדות השונים. 

הנוף היפה בזריחה כפי שנראה כיום מהבריכה הישנה

  תודה רבה לחברי גזית- חיים שורר, נתן סלע, דבי עצמון ויגאל ירקוני על המידע הרב שחלקו עמי

בית המשאבות בנחל כיום

נתן סלע, איש המים של גזית, בשיטפון בנחל תבור (סביבות שנות ה-70). באדיבות ארכיון קיבוץ גזית