תיעוד וחשיפה של ענף בריכות הדגים שפעל בעבר בעמק הירדן בעזרת תוכנות מיפוי ממוחשבות [המדגה הסמוי מן העין-חלק ב']

 

בריכות הדגים של בית זרע ואפיקים- שנות ה-70-60 (באדיבות ארכיון בית זרע)

על צמיחתו ודעיכתו של ענף המדגה בעמק הירדן רשמתי עוד בשנת 2014 (קישור). בפרסום זה אני משתמש במפות ותצלומי אוויר משנים עברו בהן מסומנות בריכות הדגים, בעיקר באזור "בקעת כנרות" מדרום לימת הכנרת. נעזרתי בתוכנת QGIS/מערכת מידע גיאוגרפי (ממ"ג( לעיגון מפות ותצ"אות ישנות של עמק הירדן על גבי מפה עדכנית ולסימון והדגשה של אזורי בריכות הדגים של הישובים השונים. בנוסף, מצורף פה קישור למפת גוגל בה סימנתי שרידי מתקנים שקשורים לבריכות הדגים שנותרו בשטח. עם המפה ניתן  למצוא את מיקום השרידים בעזרת המכשיר הסלולארי.

במפות שיובאו בהמשך ניתן לראות את השינוי בגודל ותפרוסת ענף המדגה לאורך השנים, החל מתחילת שנות הארבעים והבריכות הראשונות שהוקמו, דרך העשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל- התפשטות השיא של המדגים בעמק, ועד לימינו אנו כשאין כבר בריכות דגים פעילות באזור (מדגה אפיקים האחרון שנסגר בשנת 2017).

יוצר המפה: Great Britain. Army. Royal Engineers. Fd. Survey Coy., 517

בתחילה הוקמו רוב בריכות הדגים בשטחי "הזור" של נהר הירדן, כשהחלוצות בתחום היו דגניה ב' וקבוצת כנרת בראשית שנות הארבעים. בכתבה מעניינת בעיתון הארץ מסופר על מחשבה לגידול דג השיבוטה באפיק הקדום של הירדן כבר בשנת 1938 (אזור בית המוטור וקבר בובה הפרדה).

בריכות הדגים התפשטו למשקים נוספים ובשנת 1944 היו בעמק הירדן כ900 דונם בריכות, בשנת 1946 היו 1735 דונם ובראשית שנות השישים כמעט 4000 דונם. לפי משה מרק מקבוצת כנרת היו שלושה גורמים שהניעו את המשקים להקים בריכות דגים בשנות הארבעים: חיפוש מקורות פרנסה נוספים, שטחי קרקע שלא התאימו לגידולים אחרים ושפע מים מן הירדן והירמוך.

מקור התצ"א: Great Britain. Royal Air Force Squadron, 680

בריכות דגים הוקמו ביישובים נוספים באזור, לאורך נהר הירדן והירמוך. כך לדוגמה בשער הגולן, כאשר בזמן חפירת הבריכות נתגלו שרידי התרבות הירמוכית, באשדות יעקב שמודגשת העובדה שיכלו לשאוב מנהר הירמוך מים ללא הגבלה וללא תשלום או בבית זרע שם התגבש צוות מקצועי ומסור מבני דור המייסדים ביחד עם צעירים בני הדור השני.

לאחר מלחמת העצמאות נוספו משבצות קרקע נוספות של סמח' ועבודייה, אז הורחבו שטחי החקלאות כולל בריכות הדגים. לקבוצת כנרת, אלומות, דגניה א' ואולי גם משקים נוספים היו שטחי בריכות מרוכזים ממערב לנהר הירדן באזור עבודייה, כך גם נקראו שטחים אלו בשפה המשקית.

יוצר המפה: מחלקת המדידות המרכז למיפוי ישראל

תור הזהב של ענף המדגה בעמק הירדן המשיך עוד בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת, אז החלה ירידה ברווחיות הענף וביכולת לקיימו כענף יציב ומכניס. בשנים אלו הוחל בהסדרת נושא שאיבת המים, כמויות צריכתם ומחירם. היו באזור ארועי גניבות דגים רבות שהוריו מרווחיות המדגה והצריכו הפניית משאבים רבים. באשדות יעקב לאחר הפילוג נוצרו שני מדגים נפרדים, מצומצמים ובלי דור המשך ראוי. גורמים אלו ונוספים הביאו לסגירה הדרגתית של ענף המדגה בקיבוצים השונים, כאשר במהלך שנות התשעים נותרו בריכות פעילות רק באפיקים, שער הגולן ובהאון.

באדיבות אבי נבון, להב (אוסף מפות ארץ ישראל שלו)

בראשית המילניום הנוכחי נסגרו גם בריכות הדגים של שער הגולן והאון. ענף בריכות הדגים באפיקים המשיך לפעול עד לפני מספר שנים, אז נסגר אחרון המדגים הפעילים בעמק הירדן...

כתבה שהופיעה בעיתון 'ידיעות טבריה והצפון' בתאריך 07.03.2025

כפי שניתן לראות מהכתבה למעלה, גם כיום עדיין מדברים ועוסקים בענף המדגה באזור עמק הירדן, מזכירים אותו ומעלים תמונות וסרטונים. בשכבת בריכות דגים עדכנית מאתר משרד החקלאות ניתן לראות שמסומנים עדיין שטחי הבריכות של אפיקים וקבוצת כנרת (קישור-כאן, למי שאין תוכנת מיפוי ניתן לפתוח במרשתת בתצורת MAP VIEWER).

וידיאו של עבודה במדגה באשדות יעקב בשנות השישים (כך בכיתוב)

קישור למפת גוגל עם סימון שרידי מתקנים שקשורים לבריכות הדגים

תודות

אמנון לויה על השימוש בספרים ובמחקרים שלו שעוסקים בהתפתחות ענף המדגה בארץ

ברכה בנתור מארכיון בית זרע

שולה אבישר מארכיון אשדות יעקב מאוחד

רותם אלינסון על העזרה, הייעוץ וההכוונה עם תוכנות המיפוי השונות

לאנשי העמק וידעניה הרבים שעזרו לי רבות עם שפע אינפורמציה ומקורות

תחנת מאקרין בקו הרכבת בירמוך אשר מתחת לפני המים בסכר האחדות

 קו מסילת הרכבת בין חיפה לדרעא הוקם בראשית המאה העשרים כשלוחת משנה של מסילת הברזל החיג'אזית שבין דמשק בסוריה לעיר מדינה בערב הסעודית. הקטע שעבר בתחומי ארץ-ישראל שזכה לכינוי העממי "רכבת העמק" נמתח בין ים לימה, מנמל חיפה בים התיכון ועד לצמח על שפת הכנרת. המשך הקו טיפס לאורך עמק נהר הירמוך אל עבר העיר דרעא ברמה הסורית בחוראן,  עם מסילה סלולה לאורך 73 ק"מ לעומת קו אווירי של 50 ק"מ בלבד. קו הרכבת גישר על הפרש גבהים של כ-650 מטר בין צמח אשר בגובה 197 מטר מתחת לפני הים ועד לדרעא שנמצאת בגובה של 435 מטרים מעל פני הים.

בין צמח לדרעא הפרש גבהים של מעל 600 מטרים ומרחק אווירי של כ-50 ק"מ. חיתוך תמונה מאתר 'Google Maps'

לאורך 73 הק"מ של הקו בין התחנה בצמח לתחנה בדרעא הוקמו שבע תחנות רכבת עבור הסקת קטרי הקיטור, נבנו חמישה עשר  גשרים מאסיביים ולצידם עוד עשרות מעבירי מים קטנים יותר ונחצבו באזורים הרריים קשים שבע מנהרות, חלקן בעקלתון.

סימון התחנות לאורך הקו, הגשרים  ממוספרים באדום, המנהרות ממוספרות באדום עם האות T לפני כל מנהרה. מתוך מפה בריטית מזמן מלחמת העולם הראשונה. מאתר הספרייה הלאומית

סימון התחנות, הגשרים והמנהרות בערוץ הירמוך. חיתוך תמונה מהערך רכבת העמק בעברית בויקיפדיה. המספור פה שונה מהמספור שמופיע בדוח של מונסיל ובמפות מראשית המאה וכן הושמטה שמה של תחנת תל א-שיהאב

את בניית המסילה החיג'אזית ניהל הגרמני היינריך אוגוסט מייסנר (כאן קישור למאמר עליו מקתדרה) והוא הצליח לסיים את בניית הקו בשמונה שנים בלבד, בין השנים 1900-1908. על פועלו זו הוא זכה לאות הכבוד 'פאחה' מאת השולטן. לקטע המסילה שעולה מעמק-הירדן אל עבר החוראן הוצעו מספר מקומות מעבר, הצעה אחת דיברה על רמת אירביד מדרום לירמוך (מאמר של יהודה לבנוני ז"ל על ויילר, עמ' 13 ואילך) וכן היו גם הצעות לקו צפוני יותר, באזור ואדי סמך ואף גשר בנות יעקב והבאניאס (ראו במאמר של יאיר ספרן ותמיר גורן).

על רכבת העמק- ראיון עם חוקר הקו יהודה לבנוני ז"ל. מתוך פודקאסט המדינה שבדרך - רכבת העמק, כפר יהושע

מסילת הברזל בערוץ הירמוך הצריכה תחזוקה והשקעה רבה בשל תנאי מזג אוויר קשים ומפולות ושברים של מתקני הקו השונים. היה צורך לשמור ולהגן על הקו גם מפני חבלות ותקיפות של גורמים שונים לאורך השנים. בזמן מלחמת העולם הראשונה תכנן לורנס איש-ערב לפוצץ את הגשר השני במספר, הוא גשר אל-חמה/ גשר הרוחות, אך לבסוף הוא פעל מספר פעמים באזור המסילה הראשית בין דרעא לעמאן (כאן קישור לסיפור: 'לפוצץ רכבת' פרוייקט סיפור קצר). בזמן מערכת מגידו לכיבוש צפונה של ארץ-ישראל וסוריה על ידי הכוחות הבריטיים בספטמבר 1918 פוצצו הכוחות התורכים הנסוגים את גשר מספר 2 ואת גשר מספר 3 (ג'יסר אל-באנה). גם בראשית שנות העשרים בעקבות תסיסה ומאבקים מקומיים חובל גשר מספר 2 בידי כוחות בדואיים מקומיים והגשר תוקן סופית בשנת 1922 (על פיצוץ הגשרים כתבתי בארכיונתן בעבר).

הנסיעה בין צמח לדרעא ארכה כמעט שלוש שעות- עיבוד תמונה מוויקפדיה- רכבת העמק

קו המסילה המפותל וגשרי הענק בירמוך שימשו את טייסת 14 של חיל האוויר המלכותי הבריטי כמטרת אימונים בצילום אווירי בשנת 1933. במספור המקורי של הגשרים, בידי בוני המסילה וגם אצל גוטליב שומאכר ובדו"ח של מונסיל משנת 1907 נרשם הגשר בדלהמיה (נהריים) כגשר מספר 1, כאן נרשם הגשר הגבוה, גשר אל-חמה (מספר 2 במקור), כגשר מספר 1 וכך הלאה מזרחה. על משימת הצילום הזו מומלץ לקרוא  במאמר של דב גביש.

צילום מאתר פליקר של גשר מספר 11 (כך בכיתוב) ממשימת צילום הגשרים. ברקע נראית תחנה, כנראה תחנת מאקרין. בדו"ח של מונסיל ובמפות השונות גשר זה נרשם כגשר מספר 10

בליל הגשרים ביוני 1946 פוצץ הגשר הגדול על הירמוך ונותק סופית הקשר הרכבתי בין ארץ-ישראל לעבר הירדן וסוריה. בתקופת השלטון הסורי על אל-חמה בין 1948-1967 כנראה המשיכו לפעול רכבות בין דרעא לאל-חמה, בעיקר עבור קציני צבא ואורחים רמי דרג שבאו ליהנות ממנעמי המרחצאות החמים.

תמונת רכבת במתחם משנת 1965. מאתר 'נבטייה' בדף שעוסק בתחנת אל-חמה

תחנת א-שג'ארה, התחנה שנמצאת ממערב לתחנת מאקרין ולסכר האחדות, צילומים משנת 2006 באתר נבטייה

לאחר 1967 ואולי רק מהעשור האחרון של המאה, המשיכו רכבות קיטור לתיירים לנסוע בקו מדרעא מערבה לכיוון הירמוך, כנראה לפחות עד תחנת תל א-שיהאב שעדיין המסילה נמצאת על הרמה עצמה מעל לערוץ הירמוך. סכר מאקרין שנבנה בראשית המאה הנוכחית חסם סופית את המעבר במסילה לעבר ערוץ הירמוך.

תמונה מגוגל מפות שצולמה מפנים הסכר כשמפלס המים נמוך. בתמונה יש אופציה להתבוננות של 360 מעלות ורואים מבנה של 2 קומות ועוד קומה אחת צמודה, ייתכן מאד וזוהי תחנת הרכבת מאקרין!

הסכר שנבנה עבור אספקת מי שתייה וחקלאות לממלכת ירדן הוא בגובה של 110 מטרים מעל לקרקע ובאורך של 485 מטרים. מאגר המים שנוצר יכול להכיל 115 מיליון מ"'ק מים. העבודות על הסכר החלו בשנת 2004 בטקס בנוכחות המלך עבדאללה הירדני והנשיא הסורי דאז באשר אל-אסד והסכר החל לפעול בשנת 2011 (קישור לאתר בטורקית של אחת החברות שעסקה בבניית הסכר).

צילום של תחנת מאקרין מזמן מלחמת העולם השנייה. מתוך אתר פליקר

בחודש דצמבר 2024 דווח בכלי התקשורת השונים שכוחות צה"ל השתלטו על הסכר במסגרת הפעילות מול סוריה וידיעה זו היוותה את הטריגר עבורי לכתוב על תחנת מאקרין וסביבותיה. התחלתי לחפור באינטרנט בחיפוש אחר תמונות של התחנה והגשרים והמנהרות מסביבה. נעזרתי רבות בחן מלינג, מנהל מוזיאון רכבת ישראל ובאנשים ומומחים נוספים ועל כך אני מודה להם מקרב לב...

התחנות, הגשרים והמנהרות באזור סכר מאקרין. עיגון מתקני הקו השונים ממפת 1:50000 מאתר עמוד ענן בתוך תוכנת מערכת מידע גיאוגראפית  QGIS.  

דו"ח מונסיל משנת 1907 עם התחנות, הגשרים והמנהרות, עמוד 191. מתוך ספרם של יגאל שפי ויוסי בן ארצי "לכבוש את חיפה : המודיעין הבריטי והתכנית לכיבוש צפון ארץ-ישראל, 1907" הוצאת יד בן-צבי, 2018 

מונסיל סייר בכל רחבי המזה"ת בסוף המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים. הוא היה דיפלומט, ארכיאולוג וקרטוגרף והוא הכין עבור המודיעין הבריטי דו"חות ומפות של כל האזור וגם של אזור ארץ-ישראל וסביבותיה.

דו"ח מונסיל משנת 1907 עם התחנות, הגשרים והמנהרות, עמוד 192. מתוך ספרם של יגאל שפי ויוסי בן ארצי "לכבוש את חיפה : המודיעין הבריטי והתכנית לכיבוש צפון ארץ-ישראל, 1907" הוצאת יד בן-צבי, 2018

איור יפה של מונסיל של המנהרות והגשרים ממזרח למקארין. מתוך מאמר באנגלית על מונסיל ועבודת המיפוי שלו ברחבי האימפריה העות'מאנית

 

 

 

מה לרכב צבאי בריטי בשנת 1918 בעליות מאל-חמה לרמת הגולן!? לשאלת תיארוך הדרך שעולה מאל-חמה (חמת-גדר) לרמה והתפתחותה לאורך השנים

 

מוקדש לזכרו של עומרי לוטן ז"ל שבוודאי נסע בדרך הזו פעמים אין ספור, בדרך אל אמיתי במדגה ובכלל.

רכב צבאי בריטי בעליות מאל-חמה לעבר הגולן. בתיאור התמונה נרשם התאריך 1/10/1918 ושמדובר בעמק הירמוך וניתן לראות גשר רכבת שפוצץ בידי התורכים. התמונה מאתר האינטרנט של מוזיאון המלחמה האימפריאלי.

כביש מספר 98 מתחיל בצומת מעגן ליד הכנרת והוא מוליך מבקעת כנרות וצומת צמח מזרחה אל חמת-גדר (אל-חמה). משם מטפסת הדרך אל עבר רמת הגולן וממשיכה צפונה בחלקו המזרחי של הגולן עד הר החרמון. קטע הדרך שמטפסת מחמת-גדר ועד למישור של הרמה עצמה היא אחת הדרכים הקשות, התלולות והמעניינות ויפות לנהיגה בארץ. דרך ראשית זו לא הייתה קיימת עד לפני כמאה שנים ונראה שהיא תוצאה של הקמת שלוחת קו הרכבת מחיפה אל דרעא ובנסיבות הכלכליות והגיאו-פוליטיות שבאו בעקבותיה.

סימון הכביש העולה אל עבר הרמה (מלבן שחור) בתצ"א עדכנית מאתר GOV MAP.

 במשך מאות רבות של שנים חיברה דרך מרכזית בין ערי החוף של ארץ-ישראל לבין החורן והבשן בדרומה של סוריה של היום. הדרך הראשית בכיוון מזרח-מערב בדרומו של האזור הנדון עברה לאורך מאות שנים מאזור דרום-מזרח הכנרת לכיוון חאן אל-עקבה ואל עבר המישור הדרומי של הגולן באזור שכיום שוכן בו יער מבוא-חמה. דרך זו ניצלה טופוגרפיה יחסית מתונה של המתלול שם שאפשר מעבר נוח בין עמק-הירדן לרמת הגולן (זאת לעומת שיפוע תלול הרבה יותר באזור נהר הירמוך העמוק וגם בין קיבוץ האון וצפונה עד לקיבוץ עין-גב). מסלולה באזור הכנרת הוביל מצמח מזרחה ומדרום לגבעה עליה שוכנת תל-קציר עד למרגלות הרמה. שם החלה הדרך לטפס במתינות כשעברה בסמוך לחאן-עקבה (תאופיק) ובאזור שכיום יער מבוא-חמה ועד לראש הרמה.

צילום מכיוון תל-קציר כלפי מזרח לאזור בו עברה הדרך הקדומה. מורדות הרמה באזור זה הרבה פחות תלולים לעומת ערוץ הירמוך העמוק.

לתוואי הדרך מספר שמות שהשתנו לאורך השנים:  דרב אל-חוראן, דרב אל-עקבה או דרך הדואר ובזמנו של שומאכר בסוף המאה התשע-עשרה היא נקראה סולטנה אל-עקבה (דרך המדינה). דרך זו שימשה להובלת סחורות, תבואות, וצבאות והיא נבנתה, מומנה והופעלה לרוב בידי השלטון המרכזי ששלט באותו הזמן. מכתובת בערבית שנמצאה ליד צמח אפשר לראות שהדרך נחצבה בשנת 692 לסה"נ בראשית התקופה הערבית. בתקופה האיובית והממלוכית (מאות 12-14 לסה"נ) התפתחו הח'אנים לאורך דרכי הדואר הממלכתיות, אז הוקם חאן אל-עקבה במעלה לעבר הרמה. 

עיגון של קטע מתוך  מפה של ג. שומאכר משנת 1885 מאתר הספרייה הלאומית על גבי מפת  Imagery Base Map בתוכנת Arc gis pro. נראית היטב הדרך הישנה, ובמצוקים התלולים מעל חמת-גדר ישנם רק 'שבילי מרעול'. 

הקמת מסילת הברזל ותחנת הרכבת באל-חמה בראשית המאה העשרים הביאה להתפתחות ושדרוג הדרכים שעולות ישירות אל עבר רמת הגולן. במקביל החל כנראה פיחות במרכזיות הדרך הקדומה. שומאכר ומונסיל שסיירו באזור עוד לפני מלחמת העולם הראשונה עדיין מציינים את הדרך הקדומה כיחידה המתאימה למעבר של שיירות וסחורות. 

ציור אזור צמח והסביבה במבט לכיוון מזרח. הדרך שעולה מאזור תל קציר אל חאן עקבה מסומנת בבירור. מתוך ספרם של יגאל שפי ויוסי בן ארצי "לכבוש את חיפה : המודיעין הבריטי והתכנית לכיבוש צפון ארץ-ישראל, 1907" הוצאת יד בן-צבי, 2018 (ההפנייה לספר באדיבות פרופ' חיים בן דוד)

מונסיל, קצין בריטי שביקר בארץ בשנת 1907 מציין את הדרך של חאן עקבה כדרך הראשית והמרכזית בדרומה של הרמה ושומאכר בסיור שערך בשנת 1913 מדבר כבר על דרכים נוספות הסובבות את הכנרת ועולות אל עבר הרמה, ובעיקר מציין את קו הרכבת כגורם המרכזי לירידה בחשיבותה ובשימושה של דרך חאן עקבה. במרבית המפות לפני 1920 הדרך מאל-חמה אל עבר הרמה מסומנת כשביל הולכי רגל בלבד.

קטע ממפה של שומאכר משנת 1920 בה עדיין הדרך העתיקה היא הראשית שעולה אל עבר רמת הגולן (באדיבות ד"ר ערן מאיר)  

 

בקעת חמת-גדר, אל-חמה כפי שנקראה בעבר, משופעת במעיינות מרפא שמשכו במשך השנים תיירים, נופשים ומבקשי מזור לגוף ולנפש. מעבר שלוחת הרכבת בין חיפה לדרעא בבקעת חמת-גדר העלתה את חשיבותה ואת מרכזיותה. בעקבות הקמת תחנת הרכבת של אל-חמה הוחל בתכנון מודרני של אתר המרחצאות עם הקמת שירותי תיירות מודרניים כגון שירותי אירוח, הסעדה וכדומה. 

מיקום עמודי הגבול שחותכים את תוואי הדרך הקדומה. מתוך נוסח ההסכם הצרפתי-אנגלי שפורסם בשנת 1924

בהסכמי הגבול בין צרפת לבריטניה במהלך העשור השלישי של המאה העשרים הוחלט שבקעת אל-חמה עצמה ומערבה עד הכנרת ונהר הירדן יהיו בשטח המנדט של פלשתינה/ארץ-ישראל. בהסכמים בין צרפת ואנגליה שסוכמו סופית בהסכם ניוקומב-פולה משנת 1923 סומנו בשטח 71 עמודים. עמודי גבול 68-71 חתכו את תוואי הדרך הקדומה.

אבן מספר 71, האחרונה באבני הגבול, צופה אל עבר הירמוך. אבן זו ואבן גבול מספר 70 הסמוכה לה הן היחידות שנותרו עומדות בשטח. לפי ירח פארן עמודי בטון אלו נוצקו לאחר מלחמת העצמאות בסימון מחודש של קו הגבול.

בהסכמים נלווים נקבע שתחנת הרכבת של אל-חמה עצמה והמשך המסילה מערבה עד לפני צמח נמסרו לאחריות חברת מסילות הברזל הסוריות. תחנת צמח הפכה לתחנת קצה, בה הותקנו סידורי מעבר, מכס וקרנטינה (שרידי הקרנטינה הם כיום במתחם מפעל הבטון שנמצא ממזרח לצומת מעגן (, . למרות שמסילת הברזל עברה בשוליים הדרומיים של הגולן היא הפכה לפופולארית ומהירה הרבה יותר לשינוע סחורות מאזור החורן אל שווקי ארץ-ישראל ואל נמליה ומשם הלאה לאירופה.  נראה שבימי מלחמת העולם הראשונה הוחל בסלילת הדרך מאל-חמה אל עבר הרמה והכשרתה למעבר כלי רכב.

קטע ממפה צרפתית משנת 1920. בניגוד למפה של שומאכר מאותה שנה כאן מסומנת הדרך מאל-חמה העולה אל הרמה כדרך הכבושה והראשית. מפה זו באדיבות מורה הדרך זוהר לביא.

עיגון ומספור נקודות בולטות בתמונה הישנה ממוזיאון המלחמההאימפיראלי הבריטי למול תמונה עדכנית של Google Street View

בתמונות מהאזור מימי מלחמת העולם הראשונה ולאחריה, בצילומים מאזור הירמוך, מכיוון אום-קיס ברמת אירביד וגם בתצלומי אוויר, כבר נראית דרך ברורה ומסודרת המתאימה לנסיעת כלי רכב.

רכבת על גשר מס' 3 ייתכן בזמן מלחמת העולם הראשונה. באדיבות אלון סיטון ומוזיאון הרכבת

גשר 3 על הירמוך, כנראה סביב 02/1918. הדרך העולה אל עבר הרמה ברורה ורחבה. carl uhlig" deutsche fotothek" df a-0036845. באדיבות מוזיאון הרכבת

תמונה מתוך אוסף מטסון. התיארוך הכללי שניתן הוא 1920-1933 כשתמונה ספציפית זו רשומה עם סימן שאלה על שנת 1936. בימין התצלום רואים את בקעת אל-חמה ויש שם לא מעט מבנים מודרניים, כנראה מזיכיון המרחצאות של נסיף ביי, לפיכך אני מניח שהתמונה היא לא לפני שנות השלושים. מאידך, על המצוק מעל הבקעה לא רואים את מצודת הטיגארט שנבנתה ב1941.... בקישור לאוסף אפשר להוריד התמונה ברזולוציה גבוהה.

תצלום אוויר של גשר ג'יסר אל-באנה משנת 1933, ממערב לאל-חמה ומעליו נראית הדרך המטפסת אל הרמה. בכיתוב באתר פליקר רשום שזה גשר מס' 2 אך זהו הגשר השלישי במנין הגשרים. מתוך אלבום תמונות של חיל האוויר המלכותי של גשרי הירמוך

בשנות הארבעים של המאה העשרים כבר ניתן לראות בבירור במפות ותצלומי אוויר שקיימת דרך מפותלת שעולה מבקעת חמת-גדר אל רמת-הגולן. הכיבוש הבריטי בשנת 1941 של סוריה הוישית (תחת שלטון גרמני) הביא לפיתוח ושיפור הדרך, גם עבור שליטה והנעת כוחות צבאיים במקרה הצורך וכן עבור המשך הובלת סחורות מהאזור אל תחנת הרכבת בחמת-גדר ומשם הלאה לשווקים השונים.  בתיק מעניין מארכיון המדינה ישנה התכתבות משנת 1943 על אישור לחקלאים בדרום הרמה להוביל את החיטה שלהם אל תחנת הרכבת באל חמה על בסיס הדרך הבריטית שיורדת מהרמה. בהתכתבות נכתב על הדרך שהיא שופצה, שודרגה וייתכן אף נסללה באספלט.

עיגון (Georeference) מפה בריטית משנת 1942 מהספרייה הלאומית על גבי מפת  Imagery Base Map בתוכנת Arc gis pro.  הדרך מסומנת במפה כדרך עבירה למשאיות בעלות הנעה קדמית.

בתיק מארכיון המדינה ישנה התכתבות מהשנים 1943-1945 בהקשר של הובלת חיטה מדרום הגולן אל תחנת הרכבת באל-חמה ומשם בקרונות אל עיר המחוז דרעא

עיגון של תצ"א בריטי משנת 1945 על גבי מפת  Imagery Base Map בתוכנת Arc gis pro בו נראית בבירור הדרך שעולה מחמת-גדר אל רמת-הגולן.

בזמן מלחמת העצמאות ירדו שיירות הצבא הסורי בדרך זו בדרכם לעמק הירדן. ישנם לא מעט אזכורים על תצפיות שזיהו את תנועת הצבא הרב בדרך זו. לאחר מלחמת העצמאות והסכמי שביתת הנשק ביצרו הסורים את כל הגולן ובמיוחד את אזורי הגבול עם ישראל. מחסום הבטון כנגד הטנקים בראש המעלה, בסמוך ליער מבוא-חמה, נבנה כנראה אז ביוזמת השלטון הסורי וזו היא גם הנחת החוקרים כיום. אנשי עמק-הירדן, עוזי קרן ושלמה מנוח, שחקרו וחשפו את ביצורי "קו-אידן" בדרום-מזרח הכנרת בדקו גם את סוגיית מחסום הנ"ט בראש המעלה והם מניחים שהוא מהתקופה הסורית. מצורף כאן קישור למצגת שלהם בנושא. 

גם איש הגולן, ד"ר ערן מאיר התייחס למחסום הנ"ט ומצורף כאן סרטון וידאו של הרצאה שלו על הנושא.

בסיור שערכתי בתוואי הדרך בחנתי מספר גשרונים מעל ערוצי ואדיות, בהם יש מספר חורים בתוך הקירות. ייתכן ומדובר בבורות עבור הטמנת חומרי נפץ להריסת תוואי הדרך, אולם הדבר טעון בדיקה נוספת...

גשרון עם פתח לניקוז מי ואדי קטן בתחתית המעלה. נראים מספר חורים קטנים בתוך חומת האבנים.

במלחמת ששת הימים נשלחו חיילי גדוד 908 במשימת הטעייה כנגד הצבא הסורי בציר של הדרך הקדומה העולה מן הכנרת לכיוון חאן-עקבה והלאה אל דרום הרמה. הטור הרגלי התגלה ונפתחה אליו אש ממנה נפגעו מספר לוחמים, כולל המג"ד שנהרג. בסופו של דבר כבשו כוחות מחטיבת הצנחנים במילואים (חטיבה 80) את תאופיק שהייתה ריקה ובהמשך הוטסו הכוחות בהליקופטרים על ראש הרמה ומזרחה עד בוטמייה. 

כיבוש הרמה בשנת 1967 הביא לנהירת אזרחים ומטיילים לשטחים החדשים שנפתחו לציבור. מתמונות מאותם חודשים ניתן לראות שהדרך מאל-חמה לרמה הייתה סלולה ומסודרת. בשנים שלאחר מכן שודרגה הדרך, נסללה מחדש והורחבה (ויקיפדיה כביש 98).

1967 ישראלים על טנק סורי מעל הירמוך בדרום הרמה הסורית. מאתר נעמוש

כיום דרך זו מתוחזקת היטב, סלולה כראוי ונוחה לנהיגה בכלי רכב פרטיים. ינם שלטים במוצאי הדרך שאוסרים על תנועת משאיות בפיתולים החדים, אך ישנם לא מעט דיווחים על נהגי משאיות שנתקעו באחד העיקולים וחסמו את הדרך לזמן רב, כאן לדוגמה דיווח של רובי המרשלג בפייסבוק.

סיכום

בין בקעת חמת-גדר לבין האזור המישורי של דרום רמת הגולן מפרידים כמה מאות מטרים של מדרונות תלולים עם שיפועים חזקים. מדרונות בעלי שיפוע פחות חריף ניתן למצוא ממערב לשם, היכן שבמשך מאות שנים פעלה דרך מרכזית חשובה, היא דרב אל-חורן. למרות נתונים אלו פחתה במהלך המאה העשרים חשיבותה של הדרך הקדומה ועלתה קרנה ואיכותה של הדרך מחמת-גדר, עד להפיכתה בעשרות השנים האחרונות למרכזית וליחידה באזור.

נראה שהקמת קו הרכבת ועדיפותו על פני שיירות התבואה, ביחד אולי עם צרכים צבאיים תורכים וגרמנים במהלך המלחמה הביאו להכשרת הדרך הזו אף למעבר כלי רכב. בעקבות הפעלת הרכבת בתוואי נהר הירמוך ירדה חשיבותה של דרב אל-חורן – הדרך שעברה בדרום הגולן. שיווק תבואות החורן לכיוון סוריה וכן לנמלי החוף נעשה מעתה באמצעות הרכבת, ותנועת השיירות פסקה.   

ולסיום אתנחתא קומית: הדרך העולה מעמק הירמוך אל דרום רמת הגולן כיכבה גם בתכנית הרכב הבריטית המעולה TOP GEAR, כשחברי הצוות נסעו במעלה הדרך לתצפית על ימת הכנרת. כמובן שהם התלהבו מהנהיגה בפיתולים ובסיבובים החדים וג'רמי קלארקסון הודיע שהוא אפילו מוכן "להתחתן עם הדרך ולעשות איתה ילדים"...