מה לרכב צבאי בריטי בשנת 1918 בעליות מאל-חמה לרמת הגולן!? לשאלת תיארוך הדרך שעולה מאל-חמה (חמת-גדר) לרמה והתפתחותה לאורך השנים

 

מוקדש לזכרו של עומרי לוטן ז"ל שבוודאי נסע בדרך הזו פעמים אין ספור, בדרך אל אמיתי במדגה ובכלל.

רכב צבאי בריטי בעליות מאל-חמה לעבר הגולן. בתיאור התמונה נרשם התאריך 1/10/1918 ושמדובר בעמק הירמוך וניתן לראות גשר רכבת שפוצץ בידי התורכים. התמונה מאתר האינטרנט של מוזיאון המלחמה האימפריאלי.

כביש מספר 98 מתחיל בצומת מעגן ליד הכנרת והוא מוליך מבקעת כנרות וצומת צמח מזרחה אל חמת-גדר (אל-חמה). משם מטפסת הדרך אל עבר רמת הגולן וממשיכה צפונה בחלקו המזרחי של הגולן עד הר החרמון. קטע הדרך שמטפסת מחמת-גדר ועד למישור של הרמה עצמה היא אחת הדרכים הקשות, התלולות והמעניינות ויפות לנהיגה בארץ. דרך ראשית זו לא הייתה קיימת עד לפני כמאה שנים ונראה שהיא תוצאה של הקמת שלוחת קו הרכבת מחיפה אל דרעא ובנסיבות הכלכליות והגיאו-פוליטיות שבאו בעקבותיה.

סימון הכביש העולה אל עבר הרמה (מלבן שחור) בתצ"א עדכנית מאתר GOV MAP.

 במשך מאות רבות של שנים חיברה דרך מרכזית בין ערי החוף של ארץ-ישראל לבין החורן והבשן בדרומה של סוריה של היום. הדרך הראשית בכיוון מזרח-מערב בדרומו של האזור הנדון עברה לאורך מאות שנים מאזור דרום-מזרח הכנרת לכיוון חאן אל-עקבה ואל עבר המישור הדרומי של הגולן באזור שכיום שוכן בו יער מבוא-חמה. דרך זו ניצלה טופוגרפיה יחסית מתונה של המתלול שם שאפשר מעבר נוח בין עמק-הירדן לרמת הגולן (זאת לעומת שיפוע תלול הרבה יותר באזור נהר הירמוך העמוק וגם בין קיבוץ האון וצפונה עד לקיבוץ עין-גב). מסלולה באזור הכנרת הוביל מצמח מזרחה ומדרום לגבעה עליה שוכנת תל-קציר עד למרגלות הרמה. שם החלה הדרך לטפס במתינות כשעברה בסמוך לחאן-עקבה (תאופיק) ובאזור שכיום יער מבוא-חמה ועד לראש הרמה.

צילום מכיוון תל-קציר כלפי מזרח לאזור בו עברה הדרך הקדומה. מורדות הרמה באזור זה הרבה פחות תלולים לעומת ערוץ הירמוך העמוק.

לתוואי הדרך מספר שמות שהשתנו לאורך השנים:  דרב אל-חוראן, דרב אל-עקבה או דרך הדואר ובזמנו של שומאכר בסוף המאה התשע-עשרה היא נקראה סולטנה אל-עקבה (דרך המדינה). דרך זו שימשה להובלת סחורות, תבואות, וצבאות והיא נבנתה, מומנה והופעלה לרוב בידי השלטון המרכזי ששלט באותו הזמן. מכתובת בערבית שנמצאה ליד צמח אפשר לראות שהדרך נחצבה בשנת 692 לסה"נ בראשית התקופה הערבית. בתקופה האיובית והממלוכית (מאות 12-14 לסה"נ) התפתחו הח'אנים לאורך דרכי הדואר הממלכתיות, אז הוקם חאן אל-עקבה במעלה לעבר הרמה. 

עיגון של קטע מתוך  מפה של ג. שומאכר משנת 1885 מאתר הספרייה הלאומית על גבי מפת  Imagery Base Map בתוכנת Arc gis pro. נראית היטב הדרך הישנה, ובמצוקים התלולים מעל חמת-גדר ישנם רק 'שבילי מרעול'. 

הקמת מסילת הברזל ותחנת הרכבת באל-חמה בראשית המאה העשרים הביאה להתפתחות ושדרוג הדרכים שעולות ישירות אל עבר רמת הגולן. במקביל החל כנראה פיחות במרכזיות הדרך הקדומה. שומאכר ומונסיל שסיירו באזור עוד לפני מלחמת העולם הראשונה עדיין מציינים את הדרך הקדומה כיחידה המתאימה למעבר של שיירות וסחורות. 

ציור אזור צמח והסביבה במבט לכיוון מזרח. הדרך שעולה מאזור תל קציר אל חאן עקבה מסומנת בבירור. מתוך ספרם של יגאל שפי ויוסי בן ארצי "לכבוש את חיפה : המודיעין הבריטי והתכנית לכיבוש צפון ארץ-ישראל, 1907" הוצאת יד בן-צבי, 2018 (ההפנייה לספר באדיבות פרופ' חיים בן דוד)

מונסיל, קצין בריטי שביקר בארץ בשנת 1907 מציין את הדרך של חאן עקבה כדרך הראשית והמרכזית בדרומה של הרמה ושומאכר בסיור שערך בשנת 1913 מדבר כבר על דרכים נוספות הסובבות את הכנרת ועולות אל עבר הרמה, ובעיקר מציין את קו הרכבת כגורם המרכזי לירידה בחשיבותה ובשימושה של דרך חאן עקבה. במרבית המפות לפני 1920 הדרך מאל-חמה אל עבר הרמה מסומנת כשביל הולכי רגל בלבד.

קטע ממפה של שומאכר משנת 1920 בה עדיין הדרך העתיקה היא הראשית שעולה אל עבר רמת הגולן (באדיבות ד"ר ערן מאיר)  

 

בקעת חמת-גדר, אל-חמה כפי שנקראה בעבר, משופעת במעיינות מרפא שמשכו במשך השנים תיירים, נופשים ומבקשי מזור לגוף ולנפש. מעבר שלוחת הרכבת בין חיפה לדרעא בבקעת חמת-גדר העלתה את חשיבותה ואת מרכזיותה. בעקבות הקמת תחנת הרכבת של אל-חמה הוחל בתכנון מודרני של אתר המרחצאות עם הקמת שירותי תיירות מודרניים כגון שירותי אירוח, הסעדה וכדומה. 

מיקום עמודי הגבול שחותכים את תוואי הדרך הקדומה. מתוך נוסח ההסכם הצרפתי-אנגלי שפורסם בשנת 1924

בהסכמי הגבול בין צרפת לבריטניה במהלך העשור השלישי של המאה העשרים הוחלט שבקעת אל-חמה עצמה ומערבה עד הכנרת ונהר הירדן יהיו בשטח המנדט של פלשתינה/ארץ-ישראל. בהסכמים בין צרפת ואנגליה שסוכמו סופית בהסכם ניוקומב-פולה משנת 1923 סומנו בשטח 71 עמודים. עמודי גבול 68-71 חתכו את תוואי הדרך הקדומה.

אבן מספר 71, האחרונה באבני הגבול, צופה אל עבר הירמוך. אבן זו ואבן גבול מספר 70 הסמוכה לה הן היחידות שנותרו עומדות בשטח. לפי ירח פארן עמודי בטון אלו נוצקו לאחר מלחמת העצמאות בסימון מחודש של קו הגבול.

בהסכמים נלווים נקבע שתחנת הרכבת של אל-חמה עצמה והמשך המסילה מערבה עד לפני צמח נמסרו לאחריות חברת מסילות הברזל הסוריות. תחנת צמח הפכה לתחנת קצה, בה הותקנו סידורי מעבר, מכס וקרנטינה (שרידי הקרנטינה הם כיום במתחם מפעל הבטון שנמצא ממזרח לצומת מעגן (, . למרות שמסילת הברזל עברה בשוליים הדרומיים של הגולן היא הפכה לפופולארית ומהירה הרבה יותר לשינוע סחורות מאזור החורן אל שווקי ארץ-ישראל ואל נמליה ומשם הלאה לאירופה.  נראה שבימי מלחמת העולם הראשונה הוחל בסלילת הדרך מאל-חמה אל עבר הרמה והכשרתה למעבר כלי רכב.

קטע ממפה צרפתית משנת 1920. בניגוד למפה של שומאכר מאותה שנה כאן מסומנת הדרך מאל-חמה העולה אל הרמה כדרך הכבושה והראשית. מפה זו באדיבות מורה הדרך זוהר לביא.

עיגון ומספור נקודות בולטות בתמונה הישנה ממוזיאון המלחמההאימפיראלי הבריטי למול תמונה עדכנית של Google Street View

בתמונות מהאזור מימי מלחמת העולם הראשונה ולאחריה, בצילומים מאזור הירמוך, מכיוון אום-קיס ברמת אירביד וגם בתצלומי אוויר, כבר נראית דרך ברורה ומסודרת המתאימה לנסיעת כלי רכב.

רכבת על גשר מס' 3 ייתכן בזמן מלחמת העולם הראשונה. באדיבות אלון סיטון ומוזיאון הרכבת

גשר 3 על הירמוך, כנראה סביב 02/1918. הדרך העולה אל עבר הרמה ברורה ורחבה. carl uhlig" deutsche fotothek" df a-0036845. באדיבות מוזיאון הרכבת

תמונה מתוך אוסף מטסון. התיארוך הכללי שניתן הוא 1920-1933 כשתמונה ספציפית זו רשומה עם סימן שאלה על שנת 1936. בימין התצלום רואים את בקעת אל-חמה ויש שם לא מעט מבנים מודרניים, כנראה מזיכיון המרחצאות של נסיף ביי, לפיכך אני מניח שהתמונה היא לא לפני שנות השלושים. מאידך, על המצוק מעל הבקעה לא רואים את מצודת הטיגארט שנבנתה ב1941.... בקישור לאוסף אפשר להוריד התמונה ברזולוציה גבוהה.

תצלום אוויר של גשר ג'יסר אל-באנה משנת 1933, ממערב לאל-חמה ומעליו נראית הדרך המטפסת אל הרמה. בכיתוב באתר פליקר רשום שזה גשר מס' 2 אך זהו הגשר השלישי במנין הגשרים. מתוך אלבום תמונות של חיל האוויר המלכותי של גשרי הירמוך

בשנות הארבעים של המאה העשרים כבר ניתן לראות בבירור במפות ותצלומי אוויר שקיימת דרך מפותלת שעולה מבקעת חמת-גדר אל רמת-הגולן. הכיבוש הבריטי בשנת 1941 של סוריה הוישית (תחת שלטון גרמני) הביא לפיתוח ושיפור הדרך, גם עבור שליטה והנעת כוחות צבאיים במקרה הצורך וכן עבור המשך הובלת סחורות מהאזור אל תחנת הרכבת בחמת-גדר ומשם הלאה לשווקים השונים.  בתיק מעניין מארכיון המדינה ישנה התכתבות משנת 1943 על אישור לחקלאים בדרום הרמה להוביל את החיטה שלהם אל תחנת הרכבת באל חמה על בסיס הדרך הבריטית שיורדת מהרמה. בהתכתבות נכתב על הדרך שהיא שופצה, שודרגה וייתכן אף נסללה באספלט.

עיגון (Georeference) מפה בריטית משנת 1942 מהספרייה הלאומית על גבי מפת  Imagery Base Map בתוכנת Arc gis pro.  הדרך מסומנת במפה כדרך עבירה למשאיות בעלות הנעה קדמית.

בתיק מארכיון המדינה ישנה התכתבות מהשנים 1943-1945 בהקשר של הובלת חיטה מדרום הגולן אל תחנת הרכבת באל-חמה ומשם בקרונות אל עיר המחוז דרעא

עיגון של תצ"א בריטי משנת 1945 על גבי מפת  Imagery Base Map בתוכנת Arc gis pro בו נראית בבירור הדרך שעולה מחמת-גדר אל רמת-הגולן.

בזמן מלחמת העצמאות ירדו שיירות הצבא הסורי בדרך זו בדרכם לעמק הירדן. ישנם לא מעט אזכורים על תצפיות שזיהו את תנועת הצבא הרב בדרך זו. לאחר מלחמת העצמאות והסכמי שביתת הנשק ביצרו הסורים את כל הגולן ובמיוחד את אזורי הגבול עם ישראל. מחסום הבטון כנגד הטנקים בראש המעלה, בסמוך ליער מבוא-חמה, נבנה כנראה אז ביוזמת השלטון הסורי וזו היא גם הנחת החוקרים כיום. אנשי עמק-הירדן, עוזי קרן ושלמה מנוח, שחקרו וחשפו את ביצורי "קו-אידן" בדרום-מזרח הכנרת בדקו גם את סוגיית מחסום הנ"ט בראש המעלה והם מניחים שהוא מהתקופה הסורית. מצורף כאן קישור למצגת שלהם בנושא. 

גם איש הגולן, ד"ר ערן מאיר התייחס למחסום הנ"ט ומצורף כאן סרטון וידאו של הרצאה שלו על הנושא.

בסיור שערכתי בתוואי הדרך בחנתי מספר גשרונים מעל ערוצי ואדיות, בהם יש מספר חורים בתוך הקירות. ייתכן ומדובר בבורות עבור הטמנת חומרי נפץ להריסת תוואי הדרך, אולם הדבר טעון בדיקה נוספת...

גשרון עם פתח לניקוז מי ואדי קטן בתחתית המעלה. נראים מספר חורים קטנים בתוך חומת האבנים.

במלחמת ששת הימים נשלחו חיילי גדוד 908 במשימת הטעייה כנגד הצבא הסורי בציר של הדרך הקדומה העולה מן הכנרת לכיוון חאן-עקבה והלאה אל דרום הרמה. הטור הרגלי התגלה ונפתחה אליו אש ממנה נפגעו מספר לוחמים, כולל המג"ד שנהרג. בסופו של דבר כבשו כוחות מחטיבת הצנחנים במילואים (חטיבה 80) את תאופיק שהייתה ריקה ובהמשך הוטסו הכוחות בהליקופטרים על ראש הרמה ומזרחה עד בוטמייה. 

כיבוש הרמה בשנת 1967 הביא לנהירת אזרחים ומטיילים לשטחים החדשים שנפתחו לציבור. מתמונות מאותם חודשים ניתן לראות שהדרך מאל-חמה לרמה הייתה סלולה ומסודרת. בשנים שלאחר מכן שודרגה הדרך, נסללה מחדש והורחבה (ויקיפדיה כביש 98).

1967 ישראלים על טנק סורי מעל הירמוך בדרום הרמה הסורית. מאתר נעמוש

כיום דרך זו מתוחזקת היטב, סלולה כראוי ונוחה לנהיגה בכלי רכב פרטיים. ינם שלטים במוצאי הדרך שאוסרים על תנועת משאיות בפיתולים החדים, אך ישנם לא מעט דיווחים על נהגי משאיות שנתקעו באחד העיקולים וחסמו את הדרך לזמן רב, כאן לדוגמה דיווח של רובי המרשלג בפייסבוק.

סיכום

בין בקעת חמת-גדר לבין האזור המישורי של דרום רמת הגולן מפרידים כמה מאות מטרים של מדרונות תלולים עם שיפועים חזקים. מדרונות בעלי שיפוע פחות חריף ניתן למצוא ממערב לשם, היכן שבמשך מאות שנים פעלה דרך מרכזית חשובה, היא דרב אל-חורן. למרות נתונים אלו פחתה במהלך המאה העשרים חשיבותה של הדרך הקדומה ועלתה קרנה ואיכותה של הדרך מחמת-גדר, עד להפיכתה בעשרות השנים האחרונות למרכזית וליחידה באזור.

נראה שהקמת קו הרכבת ועדיפותו על פני שיירות התבואה, ביחד אולי עם צרכים צבאיים תורכים וגרמנים במהלך המלחמה הביאו להכשרת הדרך הזו אף למעבר כלי רכב. בעקבות הפעלת הרכבת בתוואי נהר הירמוך ירדה חשיבותה של דרב אל-חורן – הדרך שעברה בדרום הגולן. שיווק תבואות החורן לכיוון סוריה וכן לנמלי החוף נעשה מעתה באמצעות הרכבת, ותנועת השיירות פסקה.   

ולסיום אתנחתא קומית: הדרך העולה מעמק הירמוך אל דרום רמת הגולן כיכבה גם בתכנית הרכב הבריטית המעולה TOP GEAR, כשחברי הצוות נסעו במעלה הדרך לתצפית על ימת הכנרת. כמובן שהם התלהבו מהנהיגה בפיתולים ובסיבובים החדים וג'רמי קלארקסון הודיע שהוא אפילו מוכן "להתחתן עם הדרך ולעשות איתה ילדים"...